 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2007
בלוג בחצי משרה?
אוקיי. אני יודעת. אני-יודעת-אני-יודעת-אני-יודעת.
לפני שנים (פייי! שנים, שנים) הייתי חברה באתר פורומים אמריקאי שאת המטרה שלשמה הוקם לא אזכיר מחשש לסקילה באבנים. נקרא לו X. הרבה משתתפים היו שם, באתר X, ובקרב הגולשים הייתה ידועה ומוכרת הבדיחה הבאה -
"That's it! I'm leaving X!"
התגובות שנתקבלו לכל הודעה דרמטית שכזו היו כולן לעגניות, שכן היה ידוע - כול-כול-כול-לם עוזבים את X, ויום למחרת חוזרים. חלקם לא שבו, אגב (וביניהם גם אני, לשמחתי), ועזבו כשהם מותירים מאחור גל עוקצני של תגובות מגחכות.
אז אני יודעת - לא כך הוא המקרה שלי. אמרתי, כתבתי - עוד ייתכן שאשנה את דעתי. אני לא מתכוונת להיעלם, בהחלט לא. ובכל זאת, ברגעים אלה בהם אני מחליטה לחדש את הפעילות הוירטואלית שלי במרחב הבלוגוספירי, אני מרגישה צורך להסביר עצמי, שמא חלילה יעוטו עלי הנצים. ואולי גם כך יעוטו. ואם כן - אחצה את הגשר כשאגיע אליו.
היומיים האחרונים היו מרגשים ועמוסים במיוחד עבורי, ולא פעם מצאתי את עצמי משוועת לגשת אל המקלדת ולספר, ולספר, ולספר. החזקתי את עצמי כי היי, מותק - אין כבר בלוג, שכחת? ולמרות התחושה המרה, נותרתי איתנה בדעתי.
אני חושבת שהשינוי וההחלטה שלא לסגור את הבלוג לגמרי הגיחו עם קריאת התגובות האחרונות של הפוסט הקודם. ריגשו אותי התגובות החמות שאיחלו לי בהצלחה בהמשך הדרך - כולן. באמת. אבל כשהגעתי לתגובותייהן של L.L.B ו - pema, שבחרה להיפרד במילים "היי שלום" - התעורר בי אחד השדים הפעלתניים ביותר שמאכלסת בקרבה נפשה של הגבולית - הפחד מפרידה, מאובדן. אין בי פחד ממאיר ממנו. ובחושבי על כך שיותר לא אשמע מאותם האנשים, מהבלוגרים והבלוגריות המקסימים/ות שאני כל כך אוהבת, באמת ובתמים - ידעתי שאני לא יכולה פשוט ללכת.
אז...סליחה. אני לא יכולה.
לא לגמרי.
התשישות שמסבה לי ההשוואה המתמדת, תחושת החובה שפיתחתי באשר לכתיבה, הפחד העצום מכישלון בעיני רוחי, ממיעוט תגובות, הכפייתיות שבה התנהלתי - כל אלה ועוד דחקו בי לקטוע את הפעילות שלי כאן, בבלוג. כי למה אני צריכה את כל זה? המתח, הלחץ, החשש המתמיד? אני לא.
ולכן - החלטתי לנסות את דרך הביניים. כבר אמרתי - כל כך הרבה יש לי עוד לומר. ובפוסט הראשון החלטתי שאצרח - אבל מיתרי הקול השחוקים והתשושים שלי עודם מתפקדים, פלוס מינוס, ואני יודעת שהם לא הפיקו את הצליל האחרון.
אנסה לקחת את הדברים באיזי. לכתוב כשבאמת מתחשק לי - גם אם יעבור פרק זמן של חודש בין פוסט אחד למשנהו. אני יודעת - מי שאוהב לקרוא אותי, ידע למצוא אותי כשאפגין נוכחות מחדש.
ואם בהפגנת נוכחות עסקינן - רציתי מאוד, בהזדמנות זו, לצרף סרטון וידאו שאני מקווה שידע לתרום ולהסביר, אולי, מאין מגיעה התשישות האיומה, המבעיתה הזו שמלווה אותי מדי יום ביומו ותורמת אף היא לקושי שלי לכתוב ולקיים כל סוג שהוא של אינטראקציה, וירטואלית או לא. אני לא בטוחה שהזכרתי כאן, בבלוג - ייתכן ולא, כי כאשר הדברים הופכים טריוויאלים כל כך הם מאבדים מייחודיותם ואולי אף מערכם - אני סובלת ממחלה שנקראת פיברומיאלגיה (Fibromyalgia) כמו גם מתסמונת התשישות הכרונית - (CFS) שתייהן "מחלות תאומות". הסימפטומים המשותפים לשתי המחלות הם תשישות איומה ומתמשכת שאין ממנה מוצא - וכאבים שונים, גם הם כרוניים - כאבי פרקים, כאבי שרירים - כאב מכל סוג שהוא ובכל איבר שהוא. הכאבים והתשישות בוודאי ובוודאי שאינם תורמים לתפקוד היומיומי הלקוי גם כך שלי - ומשליכים גם על היכולת שלי לחשוב, לכתוב, להתכתב. אני מנסה להעלות לגוגל כתבה ששודרה הערב בחדשות ערוץ 2 שתסביר במקומי - אך נראה שגוגל לא מעלים סרטונים כרגע. אמשיך לנסות, ואני מקווה להעלות את הכתבה בקרוב - כאן, או בפוסט המשך.
אני מסיימת לבינתיים, מתנצלת בשנית, מאחלת לכולם המשך חג שמח וממליצה שלא להגזים עם המצות 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
