 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
אפוקליפסה עכשיו
שרשרת הסיגריות שאני שואפת בצמא אל תוך ריאותיי (אוי, השבוע חתמתי על כרטיס אד"י. ומפה לשם, אני חייבת לתהות מי יהיה הנואש שיבקש את אותן הריאות הרקובות שלי, את העור הפסוריאטורי, את הכבד הנוטף כימיקלים או את הקרניות הבלתי-מתפקדות שלי. וכאן הייתי זורקת קלישאה קיטשית על הלב, אבל אני חושבת שעדיף יהיה אם אמנע) מסרבת להמריץ את הדם וליצור בי תחושה של חיות-מה. גם הקפאין שבבקבוקי הקולה שמחסלת אחד אחר השני נדמה שמרים ידיים לנוכח התשישות העצומה שמלווה אותי בימים האחרונים, בתוספת דגש מיוחד על היום.
ולמה היום? אתחיל עם החדשות הטובות (שאותן אני עדיין לא מעכלת, דרך אגב) - מצאתי עבודה. או שיותר לי לומר, ליתר דיוק - שהעבודה מצאה אותי? לפני כמה ימים קיבלתי הצעה מהמדריכה הנפלאה שלי שמלווה אותי במהלך הסטאז' במכון להתחיל לכתוב דוחות עסקיים עבור המכון (להזכירכם - שפחתכם הנאמנה זה עתה רק החלה את תקופת הסטאז'). האמון שמביעה בי המדריכה שלי וכמוה גם המכון, אני משערת (היא קיבלה אור ירוק מחנה קורן, לא פחות), כמו גם רצונה לשלב אותי במסגרת המכון כעובדת לכל דבר הוא גדול מכדי שאבינוֹ. מדובר באתגר אינטלקטואלי של ממש - אתגר שעימו אני אמנם נחושה בדעתי להתמודד כמיטב יכולתי, ועם זאת - כלל לא בטוחה שאני מסוגלת. המוטיבציה הבוערת שבי ממלאת אותי בכוח ואנרגיות - ועדיין, אני חשה מנועה מלהרהר בדבר הפוטנציאל שנאמר לי שוב ושוב שגלום בי ולהחליט האם קיים או שמא לאו. הרבה לפני כן - אני תוהה, ביני לבין עצמי, אם יש בי את הכוחות הפיזיים בכדי לקיים אורח חיים חדש שכמותו לא ידעתי מעולם. אורח חיים שכולל קימה יומיומית, מגע חברתי, סדר יום של ממש. אני כולי נרגשת, אני מוחמאת, גאה ומלאה תקוות לגבי המשך השהות שלי במכון, ויחד עם זאת - מוצפת ע"י תחושות של פחד, חשש וספק.
במסגרת אותו הסטאז' שאני עוברת, ניתנת האפשרות לכל אחד מהסטודנטים להעביר שאלון אבחון (הכולל כתבי יד ומבחני ציור שונים) לקרוב או קרובה, ולהביא אותו/ה לייעוץ אישי שניתן ע"י אחד הסטאז'רים. הראשונה שעלתה במוחי הייתה אחותי, ואכן - אחר שכנוע ולא מעט ניג'וסים - הסכימה האחרונה למלא את הטפסים ולהגיע לייעוץ. בדיעבד, אני תוהה אם היה זה הדבר הנכון לעשותו. כתב היד ומבחני הציור (שזיעזעו אותי ואת כל שהביט בהם ברמת המקבריות והמורבידיות, קבורה בחובבניות תחת מעטה צייצני ועליז להפליא) חשפו שגם היא - כפי שתמיד חשדתי - נפלה קורבן למעשים מגונים מצד תורם-הזרע. כן, אני יודעת - גרפולוגיה היא לא מדע מדוייק. אני יודעת גם, מאידך, שאותם גרפולוגים בהם אני מאמינה ושאותם אני מעריצה הם בעלי יכולת ספקטקולרית להפריח חיים ולהאניש כתבי יד באופן שמפתיע אותי בכל פעם מחדש. טביעת העין, החדות ויכולת הניתוח, הדיוק בו הם קוראים - תרתי משמע - את האדם שבפניהם ניצב כתב ידו - הוא כזה שמותיר אותך פעור פה.
סטאז'רית טרייה ואומללה שכמותי - אפילו אני מצליחה להבחין באלמנטים הפאליים הכבדים שבכתב ובציורים, במצוקה הנשקפת, בחומות ההדחקה וההכחשה. ואני הרי יודעת, יודעת על פעם אחת לפחות בה נגע בה. אני יכולה לשמוע אותה גם עכשיו, את אחותי בת העשר, לוחשת - "אמא, אבא שיחק לי עם התחתונים" - ומצטמררת מחדש.
את העימות עם אותו מידע הרסני-בפוטנציה מתכננת המדריכה שלי לערוך בארבע עיניים עם אחותי לאחר שיסתיים הייעוץ - אז תבקש להישאר איתה לבד בחדר, ותנסה לשכנע אותה לגשת לטיפול.
אין ספק שאני ניצבת בפתח תקופה חדשה - דבר לא יהיה עוד כשהיה. בין אם תקבל אחותי את הדברים בין אם לאו - זו עומדת להיות סופת טורנדו מטלטלת במיוחד. היא עלולה להתפרק, היא עלולה להפנות כלפיי אצבע מאשימה ולנטור לי על כך שלא הכנתי אותה, על כך שלא הגנתי עליה מפני קן הצרעות הזה אליו אני מכניסה אותה. אני יכולה לחשוב על מאה תרחישים שונים - האחד מפחיד יותר מהשני. בסופו של יום אני מודעת לכך שמכאן, מכאן נותר רק להתמודד עם מה שיילד יום.
ולקינוח - מצאתי גוש ליד השד הימני.
עייפה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
