 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
הקלות הבלתי נסבלת של החיים
שתיים עשרה לערך בצהריים - אני מתאפרת לי בחדר האמבטיה לקראת יום עבודה לו מצפה בכליון עיניים, ואמא מתקתקת על מקלדת המחשב בסלון. האחות שקועה בשינה עמוקה, ושום ענן סערה לא מתריע מפני השקט שעתיד להיקטע באיבה.
דפיקות על-גבול בעיטות בדלת הכניסה, צרחות אימים. אמא מבוהלת, רצה לפתוח את הדלת. מחדר האמבטיה אני יכולה לשמוע את ההתנשמויות הכבדות שלה, של גברת כהן, השכנה מהקומה השישית. היא מסננת "גז" ו - "אמבולנס" מפיה, בוכה ללא שליטה. עוברות אך דקה אחת או שתיים עד שאני מבינה מה מתרחש - מר כהן הסתגר בדירתם המשותפת, ועתה נודף ממנה ריח חריף של גז.
תוך שגברת כהן ממשיכה ליילל ולצרוח לסירוגין, אמא מחייגת למגן דוד אדום ומזמינה אמבולנס. למוקדנית היא מסבירה בקור רוח שמצליח להפתיע גם אותי שהשכן נעול למעלה, לא עונה, ריח של גז מסביב. כנראה ניסיון התאבדות. גברת כהן יודעת. גם אמא יודעת. גם אני.
"אבל למה?", אני שואלת את אמא בלחש לאחר שגברת כהן חוזרת לקומה השישית ומתדפקת נואשות על הדלת, קוראת "פטיש! פטיש! מישהו!" - אולי גברת כהן מגזימה? אמא מסבירה בשקט שלא. "זה היה צפוי", היא מוסיפה בעצב, "הוא היה מאוד חולה."
זעקותיה של גברת כהן מהדהדות בחדר המדרגות. אני מקשיבה להן, קפואה כולי, בעודי ממתינה בבית. אמא עלתה לשמור על גברת כהן חולת הלב - כבר חודשים שלא יצאה את ביתה. צלצול ממד"א - אני עונה, עונה שוב לשאלות המוקדן ומאיצה בו לשלוח את האמבולנס המחורבן. כבר בדרך, כבר בדרך, הוא אומר. ואני, אני חוזרת להיצמד אל דלת הכניסה הפתוחה קמעה (בכל זאת - צריך לשמור שהחתולים לא יצאו) ולהקשיב לזעקות השבר. כל מילת תחינה שמשגרת גברת כהן אל חלל האוויר השבה אליה ריקם נחרטת על העור, כל השתנקות בכי חנוקה מצמקת אותי, מכווצת עד כדי כאב פיזי ממשי. פיק ברכיים, רגליי ג'לי.
לרגעים חטופים הכול מרגיש קצת כמו בסרט דרמה עתיר שבחים. אני נזכרת כיצד כל התסריטים הללו מבוססים על המציאות העגומה הזו, השבורה הזו, הנאנקת - הטקסט מוכר, ידוע וכמעט צפוי. איך עשית לי את זה? איך עשית? - היא גועה. תפתח לי, תפ-תח! אל תעזוב אותי! מה אני אעשה? מה? מה?
אני לא יודעת מה גברת כהן תעשה. אני לא יודעת איך תמשיך בלעדי הבעל האהוב אשר בידו אחזה תמיד, אינה מרפה לרגע. הזוג הותיק שצועד יחדיו לאיטו מחניון הבניין אל המעלית, שולח חיוך וברכות יום טוב, שואל לשלומי, לשלום אמא, לשלום אחותי. הזיכרון הפסטורלי מתחלף בשקית שחורה כרוכה בסרט צהוב, כמו שמראים בחדשות הערב, עוטפת גופה על אלונקה מוקפת בפרמדיקים.
למטה, אורות משאיות הכיבוי, האמבולנסים וניידת המשטרה מהבהבים ומזמינים עוברי אורח סקרנים לעצור ולשלוח מבטים פולשניים אל עבר כניסת הבית. גברת כהן כבר למטה, עוד כמה דקות תפונה בניידת טיפול נמרץ. אני מכוונת זוג עיניים פעורות ושואלות אל כל כבאי ופרמדיק שחולפים על פניי - להפתעתי, גם על פניהם המנוסות, לכאורה, אני מגלה סימני דאגה וחשש, אולי גם פחד. הם מביטים בי בחזרה ומהנהנים בשלילה. אני ממשיכה לעמוד שם בעוד אמא מחבקת את גברת כהן הבוכייה, מנסה להרגיעה, אז מתקרבת ושולחת יד מלטפת גם אני. היא לא רואה אותי, גברת כהן. היא לא רואה אף אחד. מהקומה השישית קרסה בן רגע אל תוך קרקע בוצייה, וממעמקי הביצה אין היא רואה דבר.
אל תוך שביל שנוצר עבורו מגיע מר כהן על כסא גלגלים - מראהו מטושטש, פניו חיוורות - ואולי טוב שכך, שכן אין הוא מבחין בשלל המבטים נוטפיי הרחמים הנשלחים אליו מכל עבר. בעוד הוא מועלה אל האמבולנס רוכנת עליו אשתו, מסרבת להישמע לבקשות הפרמדיקית שמפצירה בה לעלות אל הניידת שהוזמנה במיוחד עבורה. עוד מבט, ועוד ליטוף, ועוד נשיקה.
אני ואמא שלי מלוות במבטינו את הניידות המפנות אט-אט את הרחוב הקטן. "הקלות הבלתי נסבלת של החיים, הא?" - היא פולטת באירוניה אל עבר שכן נוסף שאיבד את אשתו למחלת הסרטן לא מכבר. הוא שותק לרגע, ואז מפטיר - "אני מאמין בזכותו של אדם למות בכבוד".
ובפעם הראשונה, כשפניה המעונות של גברת כהן צרובות אל מולי - אני חושבת שאני חולקת על דעתו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
