 כינוי:
Skinless בת: 41 תמונה
מצב רוח כרגע:  פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2007
עדכון קצר
ראשית כל - התנצלותי בפני הדואגים, שולחי המיילים ואלה שלא עלה בידי להגיב להם על גבי הבלוג. אני רוצה להודות לכם על הדאגה, על התמיכה, על האכפתיות - ומבטיחה להגיב לכל אחד ואחד מכם ברגע שארגיש טוב יותר.
כרגע אני במצב של התפרקות טוטאלית - קשה לי אפילו לתאר ולהסביר מה זה בדיוק אומר. אני לא בטוחה בעצמי מה הפירוש של כל מה שאני עוברת עכשיו - אני רק יודעת שכל כך הרבה דברים מציפים אותי, שאני מרגישה שאני טובעת. ולפעמים, לפעמים אני מקבלת את התחושה שזהו - את הגל הזה אני כבר לא אוכל לעבור. יום שישי היווה נקודת מפנה, ואם אחסוך במילים ואתאר בקצרה - מצאתי את עצמי, לראשונה, מסוממת - והפעם לא מתרופות פסיכיאטריות כלשהן. ביקור אצל זוג חברים בחולון הוליד את השימוש הראשון שלי בסמים - וזה האחרון הסתיים בטריפ דכאוני שהוביל לחיתוך ורידים. את הוריד הראשי "פיספסתי". ולא, לא הייתה בי כוונה שכזו. רציתי רק לפצוע, להעניש את עצמי, רעה שכמותי. מלוכלכת שכמותי. לא התכוונתי לחתוך באמת.
אני טובעת, אני מתפרקת, אני מתמוססת לאלפי חלקיקים קטנטנים ולא יודעת איך לאסוף את עצמי בחזרה. אני שבורה, אני כואבת, אני מאבדת כל אחיזה במציאות. זו כמו סחרחורת כשאת מופצצת בגירויים - את לא יכולה לסנן. הכול עובר דרכך: קולות, צלילים, מראות, מגע. הכול. והכול תוקף בבת אחת, ואני לא יודעת איך לסנן עיקר מתפל, ואני לא יודעת איך "להקשיב" בצורה סלקטיבית כך שאוכל לעמוד בכובד הדברים. אני מופגזת מכל כיוון, ואני כבר לא סוחבת.
קשה לי להעלות את הרגשות שלי על הכתב. יש לי כל כך הרבה דברים לעשות, ואני לא יודעת מאיפה להתחיל, ואיך בכלל להתחיל, ואיך בכלל להמשיך, ולא כלום.
הכול כל כך מורכב. כל משימה, כל התמודדות, כל ספיגה של גירוי חדש שכמו מפעיל אצלי רשימה אינסופית של רצפטורים בוגדניים. ואני לא יודעת איך להגיב, ואני לא יודעת איך להתמודד.
אני מחכה להערב, לפגישה עם טלי.
אני יודעת שזה גל. אבל איך עוברים אותו? אלוהים, יש לי עבודה. יש לי דוח"ות גרפולוגיים לסיים. איך אסביר לבוסית שלי שעבר שבוע שבמהלכו היא נסעה לה לטורקיה, ואני רק התבטלתי? איזה רושם אצור? רציתי שתרגיש שאני נלהבת מהעבודה, שאני חרוצה, שקדנית. איזה חרוצה ואיזה בטיח? איך אני מסבירה לה שעבר שבוע ולא נגעתי בחומר? היא יודעת, הבוסית שלי. עליי. על הכול. הכול-הכול-הכול. והיא מבינה, ואכפתית, וסבלנית, מרעיפה חיבה וחום. תמיד אומרת לי לקחת את הדברים בקצב שלי, לא להילחץ. אני יודעת שהיא תבין.
אבל אני לא מבינה. ואני לא סולחת לעצמי על שלא הייתי מסוגלת.
מה אני שווה? בסופו של יום, עם כל ההבנה והאמפטיה - מה עושים עם עובדת שלא מרימה את התחת מהמיטה? מתי יגיע הרגע הזה של ה"קנאק" ולבוסית שלי יימאס? והיא תחליט לשכור מישהו אחר במקומי? מישהו בריא ונמרץ?
אני נקרעת. אני מרגישה את הבשר נקרע מבפנים, נתלש, מרקיב. אני לא יודעת מה עושים. אני לא יודעת איך נחלצים מהבור ללא-תחתית הזה. לא יודעת. חי נפשי, אני לא יודעת.
את הפוסטים האחרונים שלי אני מעתיקה, כמעט מילה במילה, מפורום בו אני כותבת. אני מודעת לכך שסגנון הכתיבה השתנה קמעה. הכתיבה הספונטאנית, השוטפת, הזורמת - היא שונה מזו בה אני כותבת כאן בדרך כלל. וכמובן, איך אפשר שלא - על כך התנצלותי הכנה. התנצלותי על שאיני מספקת את הסחורה.
מסיימת בשיר של שרה מק'לקלן. זו האחרונה שואלת את עצמה אם גם בגן עדן נעלה בלהבות, כפי שאנו נשרפים ובוערים כאן למטה. גם אני תוהה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
