חשבתי עלייך. חשבתי עלייך עכשיו. אני הרי יודעת שאת קוראת כאן. אני לא בטוחה עד כמה, באיזו תכיפות בדיוק. אבל אני יודעת שאת כאן - ואני מתחלחלת כשאני חושבת עלייך, יושבת מול המסך וקוראת את הפוסט שמתחתי. אני לא יכולה להתחיל לתאר לעצמי על מה את חושבת. האם את כועסת? האם את כואבת? מבולבלת? מתוסכלת? אני מנחשת שכולם גם יחד, ועוד.

תהיתי אם את יודעת שאני אוהבת אותך. ועד כמה. ולא, אני לא מנסה לשחד אותך רגשית - אני באמת אוהבת אותך, אוהבת באוד מאודי, ויכולה רק לקוות שאת יודעת, ולמעלה מכך - שאת מרגישה.

כל כך הרבה פעמים אני מסתכלת בך וגאה על שעיניי רואות. את יודעת, אני ואמא תמיד צוחקות על "Little Phillip" ב"צעירים חסרי מנוח", מגחכות על כך שבעוד פיליפ הקטן נותר ילד בן חמש לאורך הסדרה כולה - דמויות אחרות בנות גילו כבר מנהלות חברות ותאגידים, חלקן אפילו מגדלות שיער לבן ומחפשות אחר השיניים התותבות. ככה זה בסדרות ואופרות סבון מטומטמות - הילדים גדלים כל כך מהר. הרי "פיליפ הקטן" אך הגיוני שיוותר קטן - הרי לא באמת עוברות שנים. וכל שאר הדמויות - הן גדלות בקצב מסחרר. וככל שאני חושבת שעד כמה מגוחך - כשאני רואה אותך אני חושבת לעצמי - הם באמת גדלים מהר. כל כך מהר. את כל כך גדולה, אחות קטנה. את כל כך גדולה - בגילך, בנשמתך שאני יודעת שסוערת לא פחות משלי. התמודדת בהצלחה על כל כך הרבה מכשולים בחייך, ועודך מתמודדת. כמו גדולה. כי את גדולה. גדולה מהחיים. ואני גאה בך.

לסבול אותי. שוב - אני יכולה רק לתאר לעצמי עד כמה זה קשה. לעזאזל - אני הרי בקושי סובלת את עצמי, ואולי את אפילו יודעת את זה. הרבה פעמים אני שואלת את עצמי איך אפשר. איך? אני מקשה עלייך כל כך. הכאבים שלי, הטלטלות שאני עוברת - אני יודעת שאת עוברת אותן ביחד איתי, מהצד. מהצד ומבפנים, גם. אני יודעת שאני מכאיבה לך, והמחשבה הזו, בעבורי - היא קשה מנשוא. כמה הייתי רוצה שדברים יהיו קלים יותר. כמה הייתי רוצה להשיג בעבור שתינו אספקה מעט יותר גדולה של אוויר לנשימה - שלא ניחנק שתינו בגז הרעיל שאני פולטת מכל נקבובית בגופי. הלוואי והיית יודעת עד כמה אני מצטערת. אני מקווה שאת יודעת שאני לא רוצה לפגוע בך. רק לא לפגוע. אעדיף להידרס ע"י רכבת בעלת 200 קרונות מאשר לפגוע בך שוב. היית שלי, ואז איבדתי אותך, ואז מצאתי שוב. והמחשבה על לאבד אותך שוב היא בלתי נסבלת. אני לא יכולה לתאר לעצמי חיים בלעדייך. חיים בלי החיוניות והויטאליות שאת יודעת להקרין סביבך גם כשקשה ועצוב, חיים בלי הנחישות שלך, העקשנות הזאת שלך לחיות ולחוות, חיים מבלי האופטימיות הזו שלך, מבלי החום שפורץ ממך - הגם שאני יודעת שלפעמים את לא מתכוונת להפיץ, אבל את מפיצה. והאהבה שלך. איך אוכל לחיות בלי האהבה שלך?

אבל אני פוגעת. אני יודעת שאני פוגעת. זה לא בכוונה - בבקשה, תאמיני לי. הלוואי ויכולתי לחסוך ממך את המראות. את הידיעה. הלוואי ויכולתי לחסוך ממך את כל החרא שבבלוג הזה. אחות שלי יקרה - אני כותבת את הבלוג הזה בכדי שלא אצטרך לבוא אלייך ולפרוק אותו בפנייך. פתחתי לי את המקום הקטן הזה, הפינה הקטנה והכמעט אנונימית שלי ברשת בכדי שלא תסבלי. את ואמא. כמה הייתי רוצה לבוא אליכן ולבכות לכן, לספר לכן, לשתף. אני לא יכולה. אני מרגישה שאני צריכה לשמור עלייך ועליה מפני...דברים. אולי את יודעת למה אני מתכוונת. במכתב אלייך ישירות אני עדיין לא מסוגלת לקרוא לילד בשמו. אני צריכה לשמור עליכן, וכאן, כאן ממש, בבלוג, אני יודעת שאני פוגעת בך. אבל הבלוג הוא לא לעינייך, אחות. לא ביקשתי שתבואי. לא רציתי שתבואי. אבל את כאן, ואני מנסה לשמור גם על עצמי, וקצת על הזהות שאני מנסה לגבש לעצמי, ואני מנסה לנווט בינך ואמא ולביני. אני מנסה לשמור על זכותי הבסיסית להביע את עצמי בחופשיות מבלי לפגוע בכן - וזה כל כך קשה. לא, אני לא מנסה להישמע כמו קדושה מעונה. אני לא כזאת. סליחה אם אני נשמעת.

בבקשה - אל תמשיכי לקרוא פה אם כואב לך. ההחלטה היא שלך - כבר אמרתי, את ילדה גדולה. אני לא רוצה לשאול אותך אם את מאמינה לי. אני לא רוצה לשאול אותך על מה את חושבת, מה את מרגישה. לא אשאל. לא אשאל אותך דבר, לא אומר מילה. אמלא פי מים כל אימת שתרצי. נשתוק ביחד. לא ניגע, לא נתקרב. אבל אנא - הרשי לי פינה משלי, פינה שבה אדע שאיני צריכה לפחד ממך - לפחד מאובדנך. את חשובה לי יותר מכפי שאי פעם תדעי, אחות שלי. את השמש שלי. את זוכרת שאמא קראה לך "מי סולֶה מיו"? שמש שלי? אז את השמש שלי. ואני צריכה אור.

אני מרגישה שאני בורחת מהמסלול שהתוויתי לעצמי, ומתפזרת לכל הכיוונים. הכול הופך מסורבל. בסך הכול רציתי להגיד לך, אחות קטנה שלי - עד כמה את יקרה לי. עד כמה חשובה. עד כמה אני אוהבת אותך. ועד כמה אשמה אני מרגישה. בבקשה - אל תתני לאף אחד להפריד בינינו. אף אחד - אפילו לא לי.

עכשיו, ממש עכשיו דיברנו בטלפון, והקול שלי רעד. אני מקווה שלא שמת לב.

שלך תמיד,

מיקי