כשאילדי מתה, החברה הכי טובה של אמא, קיבלתי אישור מיוחד מהמחלקה לצאת ללוויה. בשעה שאמי ובעלה וקומץ ידידים רחוקים שלא באמת הכירו אותה וספק אם אפילו חיבבו המתינו לה, עטופה בשקית שחורה שהזכירה לי יותר שקית זבל שייעודה לחירייה, המתנתי אני בצד איזור טקסי האשכבה וניצלתי פתח בחומה אשר הפרידה בין איזור המבקרים לאיזור קבלת הגופות הטריות אל תוך המכון, והבטתי בהן מגיעות. שקים שחורים קטנים, גדולים. ניסיתי לנחש מי שוכב בתוכן - שק קטן אולי לקשישה זעירת מימדים שעורה הידלדל עם השנים ומשקלה צנח, שק גדול אולי לגבר שאכל יותר מדי ממתקים וחטף אוטם שריר הלב. אמא ניגשה אליי פעמים מספר, מבקשת ממני להתרחק ולחדול מתצפיותי המורבידיות. היא לא ידעה אז שקיוויתי לפגוש במוות בכדי להתיידד עימו. חשבתי לעצמי - אם אכיר אותו מקרוב, ממש מקרוב, אם אסתכל לו בלבן של העין - אולי יפסיק להפחיד אותי כל כך.

אילדי שכבה שלושה ימים בדירתה הקטנה והמוזנחת אחרי שחטפה שבץ בפתאומיות ולפני שהתגלתה ע"י בעלת הדירה שהגיעה לפתוח את הדלת. אמא לא שמעה ממנה זה ימים מכבר, ואילדי המתינה לניתוח ברגלה שיכול היה להסתיים בצורך לכרות אותה, ושיכל באותה המידה גם לשלוח אותה למקום שכולו טוב - או לפחות ככה אומרים. אילדי פחדה, אמא סיפרה לי. לפחות לא נאלצה לעבור את הניתוח ולחיות בכיסא גלגלים. ואני חשבתי לי - איזו מן נחמה משונה זו? אמא ישבה לצד מיטתה עד שנפחה את נשמתה. וגם אז, המשיכה לאחוז בידה וללטפה.

בבית החולים מצאתי פתק קטן מרובע, ועליו כתבתי דברים שרציתי לומר. רציתי להתנצל בפני אילדי על חוסר הסבלנות שהבעתי במהלך שיחות הטלפון הקצרות שלנו, וגם על כך שלעגנו לה אמא ואני בשעה ששוחחו שתיהן ואילדי נסחפה לדבר על אלכס החתול, "הבחור הקטן" שלה, ועל טופּסי החתולה. רק שניהם אירחו לה לחברה בשעת לילה מאוחרת, ורק הם ציפו לה בשובה מעבודתה במוקד מודיעין של אגד בתחנה המרכזית. היא הייתה נוהגת לגלגל בקפידה את הריי'"ש שלה בצורה מצחיקה שכזו, כאילו ניסתה להישמע נורא ישראלית ולהחביא את המבטא הקל ההונגרי שבקולה. אמא שנאה את זה. היא הייתה מורידה את השפופרת ונאנחת תוך שהיא מגלגלת את עיניה, ונותנת לי להקשיב לסיפוריה הבלתי-נגמרים של אילדי. היא מעולם לא הבחינה בכך שהאפרכסת נמסרה לאדם אחר, אילדי, ושאמא כבר עייפה וויתרה על הנכונות לעקוב אחר סיפוריה המייגעים.

את הפתק קיפלתי בכיס המכנס והוצאתי אל מול הקבר הפתוח, שרק דקה לפני כן נשמטה אל תוכו גופתה חסרת החיים של אילדי. הנפילה מטה צרובה בזכרוני. אף תנועה אנושית, חיה ונושמת לא הייתה שם, והיא נפלה כבדה אל הבור כמו הייתה רהיט חסר צורה מסודרת. מחוסרת הומניות, מחוסרת כל כבוד. סתם כך נשמטה לה מטה, מתעכבת בדרכה אל מעונה האחרון, מקבלת עידוד אחרון מאת הקברן שטילטל את אלונקתה מטה. הרב קרא קדיש, אחר הודיע לקהל הנוכחים העלוב במספרו שאמא התאמצה לאוספו בכדי להפוך את קבורתה של אילדי למכובדת יותר שנכדתה של המנוחה רוצה לקרוא דברים שכתבה. לא תיקנתי אותו. הוצאתי את הפתק המקומט מכיסי ופתחתי אותו, ובקול רועד נפרדתי. את הפתק קיפלתי בחזרה והנחתי על השקית השחורה ביחד עם מחזיק מפתחות קטן של חתלתולה לבנה שקניתי לי בצרפת וכעת הענקתי לה כמתנה אחרונה. לא רציתי שתישאר לבדה בקבר הקר והבודד.

למחרת חתכתי את הורידים.

והייתה גם את הלוויה של סבא, ושל אמיר שהתאבד, ושל בן הדוד הזקן שחלה בסרטן הקיבה. והלוויה של סבתהּ של ח', ועוד כמה. אני כבר לא זוכרת. אני לא רוצה לזכור.

ונדה חולה בסרטן השחלות, כנראה במצב מתקדם. אישה מתוקה, עדינה וטובת-לבב. חברות אמיצה של 55 שנים מחברת בינה ובין אמא, וגם העובדה שנישאה לבן-דודה של אמא. מסלולי החיים של שתיהן מספרים סיפור עצוב של שתי נשים שהוכו באכזריות על ידי הגורל לא פעם. קרבה משותפת של אהבה מהולה בדם, כאב לצד שמחות, ייאוש לצד תקווה. והן תמיד היו שם האחת למען השנייה, גם ממרחק של יבשות ואוקיינוסים חוצים. את דרכן עשו יחדיו, תומכות, מעודדות, נשענות זו על זו בזמנים קשים. לשתיהן אבות קשים היו, ואמהותיהן נפטרו באותה השנה, בהפרש של מספר חודשים זו מזו. הן ילדו במועדים כמעט זהים, למרות שלשתיהן נאמר כי לא יוכלו להביא ילדים לעולם. שתיהן לקו בדיכאון קשה וממושך. לאמא יש ציסטה בשחלה, ולונדה גידול שגדל והתפוצץ, וכעת אינו ניתן להוצאה בניתוח.

לאמא עיניי דבש עצובות ונוגות. גם כשעוטה חיוך מאולץ על פניה, היא נוצרת בליבה כאב שאינו מניח להירדם בלילות. ואני, אני שומרת הסף. מחלקת חיבוקים חמים ונשיקות, מגנה מפני התקפותיה הצולבות של אחותי ומסתירה היטב סימפטומים בלתי פוסקים של חרדה ופאניקה שעליהן התרופות ממאנות להקל. גם על הסיוטים שמככבים בכל לילה איני מספרת. רק היום לפנות בוקר צחקו עליי אמא ואחותי, מטיחות בי שפיתיתי את אבא, שרציתי והוא נתן. אחר כך שטתי בסירה קטנה ועברתי לאחרת, ואז לאחרת, כולן צפופות ומאיימות להטיל אותי אל המים הקרים, ואני רק מחפשת קרקע יציבה להציב עליה את שתי רגליי הרועדות והמפוחדות. מחפשת את אמא, מחפשת את הכלבה, שומרת בבת עיני על כתבים מקוריים ותמונות של קרובי משפחה שניספו בשואה, נזהרת שלא ייזרקו אל תוך האוקיינוס הענק וייבלעו, יותירו אותי עירומה מעבר משפחתי. 

"שמות הם קברים", קראתי לא מזמן בספר שאני שקועה בקריאתו. שמות הם קברים. דבר אינו נמשך לנצח, ובדבר איני יכולה להיאחז. הכול סופו להסתיים. ואנשים, אנשים סופם להיעלם.

אני לא רוצה עוד לוויה. אני לא יכולה. ואני צועקת לה - תחיי, ונדה, תחיי. בבקשה. עוד קצת.

והצעקה שלי חסרת קול.