שלום, אני נוסעת  בסך הכול ליומיים-שלושה, לא ביג-דיל - אבל את האתנחתא הקצרה הזו אני לוקחת לעצמי ומגיעה היום בערב לקריית טבעון, שם תארח אותי ח', במקסימותה (תודה! תודה! תודה! *מואה*!), והחבר שלה.

עם בוא העת ליסוע לתחנת הרכבת (לא-לא, אני לא נוהגת שעה וחצי לשום-מקום!) אני מתמלאת תחושה של מועקה מוזרה. מן געגוע מוקדם שאין לו הסבר. הרי למה כבר אוכל להתגעגע, חוץ מלשני הכלבים ושני החתולים שלי? אתגעגע לאמא שלי, מאוד - אבל לא לגניחות ולאנחות שלה, לא להקשבים בדבר בדיקות כאלה ואחרות שהיא מבצעת, ולא ללשמוע עד כמה הכול לוחץ ועל איך היא בוכה בלילות כי אין לה מושג איך נגמור את החודש. לא אתגעגע לבכי שכאן, לצעקות ולריבים, לקטטות ולאיומים, לדרמות, לפחדים ולחרדות שכובלים אותי בשלשלאות ברזל, ולא למתח ולדריכות שמותירים אותי על קצות הבהונות ולא מניחים לי לישון. ולא, גם לא אתגעגע לקול הבס הבהמתי שלו, ולא לשמע צעדיו הכבדים על הרצפות, הוא והנעליים האיטלקיות המשובחות שלו.

אני צריכה את השקט שלי.

אז למה אני מרגישה כל כך עצובה? ולמה אני מרגישה שאני נוטשת? ולמה עצוב לי כל כך רחוק, כל כך מנותקת מכל מה שמורט לי את העצבים ולא מניח לי לנשום מלוא הריאה?

המשך שבוע נפלא לכולם. אני מקווה שיצא לי לכתוב מהצפון, אבל אם לא - תתכסו טוב-טוב בלילה. אמור להיות קר