היום חוגג לו הבלוג שלי שנתיים להיווסדו. וכאילו שיד הגורל הייתה בכך - מחרתיים, ביום שישי, ה - 29 לפברואר, תתפרסם כתבה בת ארבעה עמודים בעיתון סופ"ש של מעריב אודותיי, אודות הבלוג, ואודות טלי, המטפלת הנאמנה שלי שתמיכתה המופלאה ויוצאת הדופן מלווה אותי לאורך מסלול כתיבת הבלוג, ועוד הרבה לפני שהעליתי לראשונה את כתביי כאן, ב - "עוברת כל גבול". 

קשה לתאר את הרגשתי. למרות שרואיינתי בעבר וכתבה אף התפרסמה כאן, בנענע, לפני כשנה - זוהי הכתבה המשמעותית הראשונה העוסקת בי, בתלאותיי ובדרך עתירת המהמורות אותה עברתי במהלך עשרים וארבע השנים האחרונות, דרך שאת רובה תיארתי ועודי מתעדת כאן, בבלוג. אני לא בטוחה מה מפעם בי יותר - ההתרגשות, הגאווה, הלחץ, החשש או תחושת האשמה והדאגה. אני מודעת לכך שלא אני אחראית לכל שאירע לי - טלי מחדדת זאת שוב ושוב ומחדירה לתודעתי - ובכל זאת, יש בי מן תחושת האשם. הנה אני - מוציאה קול זעקה אמיתי, מהדהד, עכור ועוכר שלווה - אך מה עם הסובבים אותי? אמי? אחותי? סיפורי הוא גם סיפורן, ודאגתי היא שהצורך המטלטל להוציא את השלדים המרקיבים מהארון יעביר גם אותן טלטלה לא קלה.

אבל אני מוכנה ומזומנה לכל מה שיזמן לי העתיד, וכולי תקווה שאדע להתמודד כאשר תגיע השעה.

הכתבה עצמה תעסוק בגילוי העריות שעברתי מצד האיש המתיימר עצמו להתקרא אבי, בהפרעת האישיות הגבולית שהתפרצה בעקבות ההתעללות המינית שעברתי, בדינמיקה המשפחתית החולנית, המעוותת וההרסנית ששוררת בבית בו אני מתגוררת, באופן התמודדותי עימה בחיי היומיום הקשים לי מנשוא, באופן בו נושאת אני את עצמי הלאה אל עתיד בטוח ושלוו יותר, בקשר הנדיר ביופיו ובתומתו שיצרתי עם טלי וכמובן - גם בספרה החדש של טלי, "אחי הקטן והמצוייר", שכבר יצא אל החנויות.

פגישותיי עם כתבת מעריב, שרית פוקס, היו עמוסות ומציפות - הן עבורה, הן עבורי. את שטף דיבורי הנלהב נאלצה שרית לקטוע מספר ומספר פעמים, ואילו אני השתדלתי לשמר את המחשבות ששטפו, את התחושות הקשות שביקשתי להעביר, לשמר ולהחזיק, לזכור ולבטא - לבטא את כל שרק איפשר לי הזמן, לומר ולספר. אל הפגישות הגעתי נרעדת במקצת. בכל זאת - לא בכל יום מוקלט הסיפור שלי על טייפ, וכל מילה שתצא מפי תתועד כפי שראשי העמוס רק יניח להנציח. אין כל דרך חזרה, אין הזדמנות חוזרת. מה שנשכח בין הצללים יוותר מוצנע וחסר קול, וכל משפט שלא נוסח כפי שהייתי רוצה שינוסח ייחרט אף הוא שחור על גבי לבן מעל דפי העיתון. ובכל זאת - בסיום הפגישות עם שרית סיימתי בחיוך, בעוד זו האחרונה מרגיעה ומבטיחה שהייתי בסדר, שהייתי נפלאה. ובעת שאני יצאתי חשה קלה יותר - אני מודעת היטב לכך ששרית נותרה כאובה ומוצפת. שקיי הרפש שהבאתי עמי נותרו משורבטים במחברותייה, וחקוקים בנפשה. ברצוני להביע את הערכתי אליה ואל הסבלנות שגילתה כלפיי. תודה, שרית.

ותודה גם לך, טלי יקרה שלי, על שאפשרת לי לקחת מקום בכתבה שאמורה הייתה להתמקד בך ובספרך החדש, מקום כה נרחב, משמעותי ויקר לי מיקר. את עצמך יקרה לי מיקרה, טלי. ובמידה שלא אומרת זאת די הצורך, ובטוחני שכך הוא הדבר - אני אוהבת אותך.

תודה גם לכם, הקוראים הנאמנים שלי, על שמלווים אתם אותי במהלך הדרך העקלקלה הזו אותה אני עוברת. אם לא אמרתי בעבר - אני מעריכה את תמיכתכם יותר מכפי שאדע לתאר במילים. כולי תקווה שביום שישי תקראו את הגיגיי גם על דפי העיתון.

יום שישי, ה - 29 בפברואר - מוסף סופ"ש בעיתון מעריב.

• עדכון: אלא אם כן תתבצע פעולה נרחבת בעזה - אתראיין ביחד עם טלי גם ל - "ערב חדש" ביום ראשון, בשעה חמש, הערוץ הראשון.