היום בצהריים הענקתי את הריאיון ל - "ערב חדש" (ראו פוסט קודם). עקב המהומות בגדה ידחה מועד השידור, ככל הנראה, למחר, יום שני, חמש בערב.

העובדים בחדר העריכה, העורכת והתחקירן נפעמו מהריאיון - אמרו שהייתי מצויינת, נוגעת ומרשימה. אמרו שאינם רוצים לחתוך ולו רגע, ולשדר את הריאיון במלואו.

הערב הוא צפה ב - "ערב חדש".

אני משערת בנפשי שיצפה גם מחר.

ומה צופן לו המחר הזה, שקרניים אדומות לו וקלשון? לא ידוע, לא ברור. באם יזהה אותי, אני משתדלת להכין עצמי לידי רעידת אדמה. בראשי כבר שומעת את הצרחות, את היללות, את הבכי וקריאות הייאוש, את המולת הקולות המעורבלים זה בזה, יוצרים כאוס ואנדרלמוסיה - את המלודרמה הנהפכת אט-אט לקבר המוני בעבור שלושה אנשים. את קברו שלו הייתי חופרת בעצמי.

חשבתי לחבל בכבלי הטלוויזיה, להחביא את השלט. אין בכך טעם - כל שלושת השלטים הנותרים יתאימו לצרכיו. אין מנוס, ויותר ויותר מתחוור לי שאת יריית הפתיחה שלי כבר יריתי - ואילו עתה נותר אך להניח לכדור השלג להתגלגל.

היממה הבאה עומדת להיות מורטת-עצבים באופן שלו לא נחשפתי מעודי. הפתיל החמקמק קצר לו, ואילו פצצת הזמן המתקתקת שועטת לעברי, קולות הנפץ כבר מהדהדים באוזניי.

ואמא? ואמא? אמא? אמא עליה מנסה נואשות לגונן? אמא אותה עוטפת בצמר גפן, ועתה מוציאה, אולי, להורג?

בפעם הראשונה אומר זאת, וכולי רועדת ונרעדת - אלוהים שבשמיים, עזור לי.

אני מתנצלת על שלא מספיקה לענות לכל התגובות והמיילים - אני מבטיחה לענות לכל אחד ואחת, אך אנא -להתחשבותכם אודה.

ותודה לכם, קוראים יקרים - ותיקים כמו חדשים - על כל האהבה שאתם מרעיפים עליי. אהבה שעוטפת כמו פוך קטיפתי ומלטפת את הנפש. תודה לכם.