במעלה הרחוב אני נחנקת. לא העלייה היא שנוצרת את נשמתי, אלא הרעד שאוחז בי. הרגליים שכושלות בלגרור אותי הלאה. משרכת כפות רגליי, האדמה כבר לא תחתיי. העצים סביב השדרה הקטנה והשקטה פותחים במעגל ונעים לכל עבר, ראשי סחרחר עליי. אני מאטה את קצב ההליכה, תיקתוקיי העקב הגבוה מסבים צלילם לחריקת עץ על אספלט ישן. עוצמת עיניים. יבוא מי שיבוא. אחת בלילה. לא יבוא מי שלא יבוא. לא יבוא. הרי מי ירצה לתפוס אותך מאחור, חייזרית משונה שכמותך? התחנני, קראי, פתחי את מחשופך וחשפי את הפטמות. שבי לך על המדרכה ופשקי רגלייך המזוהמות. קראי לו שיבוא, לאנס בפוטנציה המחפש אחר טרף קל - יעבור על פנייך בלא משים. גם הוא.

שתיי הידיים אוחזות בראשי, ידיי לא שלי הן. הפן כבר לא חשוב, פורעת את שיערי בציפורניי האדומות, המשוועות להמיס את הלק הבוהק ולהזילו על פרק היד השמאלית. היא נקייה מדי, אני חושבת לעצמי. ראויה למנת הקרעים שלה, למנת האנדורפינים המשתוללים. את לא תרגישי, אני מזכירה לעצמי. בפעם שעברה, אני נזכרת, כשלתי בלחוש את תער הסכין היפנית על עורי הדק. ופרציי דם קלחו, ואת לא ידעת. הבטת, ולא ידעת. לא הייתה זו ידך שלך.

הראייה מטשטשת בעת ששקיות הדמעות פורצות סכר, והבכי וקולות הצרחות אינם נשמעים אל מבעד לחלונות המכונית. סקינלס אחת צורחת, מציצה מן המראה האחורית, וסקינלס שנייה מתיישבת במושב שליד הנהג. שתייהן צורחות, ואיני שומעת דבר. מטורפת! מטורפת! מ-טו-ר-פת!!! את מטורפת, מגוחכת שכמותך, אפס אחת מטומטמת! היא עוברת לקלל אותי באנגלית. גוד-דמיט, יוּ אידיוט! אף אחד לא אוהב אותך! אף אחד לא אוהב אותך! למה פרשת את הידיים לחיבוק לאותה אחת שאת בכלל לא מכירה?! למה?! מטורפת! CRAZY! LUNATIC! LOSER! LOSER! LOSER! פתטית שכמותך! חתיכת אפס מאופסת! את לא יוצלחית, חתיכת אידיוטית מגושמת! תהרגי! תהרגי כבר את עצמך, טינופת מסריחה! עכשיו! עכשיו! אין טעם, את לעולם תישארי לבד! אני שונאת אותך! - סקינלס השנייה שומרת. את לא יודעת על מה את מדברת, היא עונה לסקינלס הנסערת. לא! לא! לא! את לא תתני! את לא תתני לתעתע בך, את יודעת את האמת! את אהובה! אהובה! וכן, יש אנשים שאוהבים! אל תקשיבי לה, אל!

אני מתופפת על ההגה, רועדת, עוצמת עיניי ומושכת בכתפיי, מניעה את ראשי לשלילה, לא, לא. מכוניות עומדות בצדדי כאשר אני נעצרת ברמזור, וסקינלס האחת מעודדת ללחוץ בעוצמה על דוושת הגז הצייתנית ולחצות את הצומת. בראשי מהבהבות תמונות של זירת תאונה - החלק הקדמי של המכונית מעוך כולו. אותי אני לא רואה. מה קרה לי? בין חילופי הדברים אני תוהה האם אותם נהגים העומדים לצידי מבחינים במטורפת היושבת בכסאי. אולי חושבים ששתיתי, אולי שאני בטריפ אחרי שהזרקתי, או הסנפתי, או עישנתי. בכל זאת, יום שישי לפנות בוקר. אולי ישבתי עם חברים וציחקקתי עד לא ידעתי די. הם לא יודעים, אני חושבת, שאין לי חברים. שאני זרוקה ונטושה וגלמודה, שאני מתבודדת ביזארית. ואז סקינלס שיושבת לידי מתחילה למנות - יש את דובדבניל, ויש את ח', ואת taish, ואת א', ואת ל', ואת ש', ואת ר', ואת ד' - את רואה? את לא לבד! אבל את לבד, את כל כך לבד, ואין לך אף אחד, זועקת המפלצת מתוך ראשי. אין לך מספיק! אין לך מספיק! לדובדבניל יש יותר! לא, לא יגישו לך עוגת שוקולד מעוטרת נרות וישירו "היום יום הולדת". לא, לא תחלקי את מתנותייך עם שאר הבאים לשמוח בשמחתך. ולא, לא תשבו עשרה אנשים, או חמישה עשר, או עשרים, ולא יעשירו נשמתך הפצועה בחיבוקים אוהבים כשיקומו לשוב לביתם. ולא, ולא, ולא. כבר אמרתי לך? כבר אמרתי לך שאת זוהמה מטונפת ומוזרה? כבר אמרתי שאת מתאימה למחלקה הסגורה, בה יעטפו אותך כותונת משוגעים מפוספסת ויקשרו למיטה בכל פעם שתבליח צרחה מן הגרון? לא סיפרתי לך? לא סיפרתי שתגמרי ככישלון צורב ומהדהד לטלי שניסתה כל כך להושיע? זהו, אז עכשיו את יודעת. ואל תשלי את עצמך שלא.

אל תתני, אל תתני, אל תתני. אני מחזיקה לך את היד - הנה, הגעת הביתה. ליוויתי אותך הביתה. שמרתי מכל משמר. אני לא יודעת מי אני, וגם את לא בטוחה מהיכן צצתי. מי אני ששומרת על גופך, על היותך, על קיומך? מי אני שמחזיקה אותך אל מעל לקו האדמה בעת שהשדים בראשך מאבדים צלם אנוש? ומדוע אני מתעקשת על כך שתוסיפי לספוג את עלבונותייהם הלוחכים את הבשר? ומי אני שמוסיפה לומר - קחי את התרופות, קחי את התרופות, קחי את התרופות? מי אני שמרגיעה את השדים ומחבקת חיבוק חונק? את בוודאי שואלת - מדוע אני כאן? - כן, אני שואלת. אינני מבינה מה עושה כאן, אינני מבינה מיהי זו בתוכי שנוצרת את אצבעה על ההדק, מונעת ממני מללחוץ. אינני בטוחה מיהי זו העוצרת מבעדי לשלוח יד בנפשי.

אולי זו אני. והייתי רוצה לכוון את הנצרה אליה, אל המאבטחת הצמודה שאינה מאפשרת לתופת שבפנים, לתופת שמחוץ לדחוף אותי אל תוך התהום שעל ספהּ מתנדנדת חסרת שיווי משקל.