אתמול בלילה טייל מעליי חייזר. הוא היה ירוק ואדום, בנוי מנורות מהבהבות. והוא חייך. לא יכולתי לחייך אליו בחזרה, רק להמהם בקול צרוד, קצת כמו חיה פצועה. הידיים לא זזו. גם לא הרגליים. בסיפור שסיפרתי לעצמי לפני השינה הגעתי לחדר המיון בעקבות שימוש מוגזם בחשיש וודקה סמירנוף, כמו שקרה בלילה שלפני. כשעישנתי את עצמי לכדי אדים, כשדפקתי שוט אחר שוט והרגזתי את המוליכים העצביים בקופסא האפורה והבלתי-מתפקדת שלי. בסיפור היא הגיעה, הבלונדה ארוכת השיער הרזה והגבוהה שהיא בעצם אני לחדר המיון, וניתנה לה זריקה שנועדה לעזור לה להקיא. לפתוח את הגרון שנסגר אט-אט וצרב מעוצמת המשקה. היא לא יכלה לבלוע. אז נתנו לה את הזריקה, והיא הקיאה אל תוך דלי עד שנרדמה. מישהו שמר עליה. עליי לא שמר אף אחד. אחר כך היא נכנסה לתרדמת, והכניסו לה צינור אל קנה הנשימה בכדי שתוכל לנשום. אולי כבר חלמתי. אז כבר ידעתי שאי אפשר לזוז, גם אם אני רוצה. הסיפור שלי, ספק חלום ספק-לא, נקטע. העיניים זזו מהר. ידעתי שאני ערה, אבל שאני גם ישנה. והחדר לא היה החדר שלי, ועד ששבו אליו גבולותיו ואורותיו הקטנים - אלו של מערכת הסטריאו והשעה שעל הממיר של הטלוויזיה ושאר הנקודות הקטנות והמוכרות שבחדר - נדמה שעבר נצח.

ואז נרדמתי.

ואז קמתי שוב בחמש. הוצאתי את החצובה ואת המצלמה, סידרתי על צילום מושהה, וצילמתי.