(אז איך עבר עליי הפסח?)

השומר המנומנם - בכל זאת, שעה זו שעת לילה היא, ומעטים הם הנכנסים בשערי בית החולים גהה בשעה שכזו - מפנה אותי בהנפת אצבע אל המיון הפסיכיאטרי. אני איני נראית כמי שהגיעה להתאשפז, שומרת על גבי זקוף ועל הבעה מחוייכת ותמוהה בדיעבד. אל המיון מגיע קוסאי, האח האחראי. בעת שאנו ממתינים לרופא התורן שיגיע, הוא חוקר אותי מעט לגבי סיבת הגיעי, ואנו מפתחים שיחה. ברחתי מהבית, אני מסבירה לו. במחשבה שנייה, אני ממהרת לתקן את עצמי - אין לי בית. הוא מביט בי בחיוך, ומכבד אותי בסיגריה. אני מספרת לו שהגעתי ישירות מחדר המטפלת, אשר העניקה לי 200 ש"ח למוניות ושאר צרכיי (סיגריות וקולה). בעצם, הוא אומר ומגיש לי את החפיסה - קחי, יש לי מספיק. אם תצטרכי משהו, חפשי אותי. אני מחייכת ומודה לו.

הרופא התורן אינו מאחר להגיע. רגל על רגל, אני יושבת מולו וחוזרת על אותו סיפור כאוב ורצוץ. אני שומרת על ארשת פנים שקולה, גופי נינוח, שערי מסודר. אני יושבת מולו כאילו התיישבתי זה עתה לריאיון עבודה, כאילו שוכחת שזה עתה התקבלתי לעבודה הראשונה שלי. חשוב לי שיבין - אני אינני משוגעת. אני אינני חולה. הבית החולה, הקורס - הוא שהביאני עד הלום. הוא שהבריח. הרופא גם הוא חביב אליי, ממעט לשאול שאלות. בעוד אני מביטה סביבי, חוקרת את הסביבה, הוא מתקתק נתונים אל המחשב, מכין את תיק הקבלה שלי. שירה קולנית של אחד המטופלים הבוקעת מאחת המחלקות מנערת אותי. דוקטור, אני קוטעת אותו לפתע - חשוב לי להבהיר שאני מאשפזת את עצמי, ואבקש שתשחררו ברגע שאבקש. לא נראה שתהיה כל בעיה, הוא עונה, ממשיך לתקתק נתונים. אני מציצה אל מסך המחשב - בוחן מציאות - תקין. שיפוט - תקין. הופעה - מסודרת.

שעתיים לפני כן, אני בוכה בחדרי. ממררת בבכי. עת לצאת לצלם צילום לילה, כפי שהורה המרצה בשיעור האחרון. גשרים, אני חושבת. גשרים. אני צריכה תנועה, תנועת מכוניות. אני צריכה לסדר את הצמצם והתריס על מנת שימרחו אורות המכוניות לקווים לבנים ואדומים. אדומים מימין, לבנים משמאל. אורות לילה מסביבי, בניינים מוארים. עזריאלי, אולי, או דיזינגוף סנטר. יש שם גשר, בדיזינגוף סנטר, לא? כן, יש גשר. ומשם אצלם עם החצובה שלי את העיר הסואנת, עיר ללא הפסקה. תכנוניי מופרעים על ידי אנחה כבדה של אמא. "שוב מוניות?! כמה מוניות, כמה?!". איני טורחת לענות. "אני מוציאה עלייך מאות שקלים ביום! מאות! טלי, התרופות!" - בעודי בוכה, מנסה להדוף את הכעס המשתולל בי, מסלקת אותה מן החדר. לכי, אני אומרת לה. נדמה לי שגם צועקת "זונה", ו - "כוסאמק". מכסה פניי בידיי, הדמעות שוטפות ומטשטשות את הראייה. היא יוצאת, חוזרת אל החדר ומטיחה שטר אומלל של 200 ש"ח על שולחן העבודה. זועמת, אני מעיפה את השטר אל מחוץ לחדר, צועקת לה שתיקח את הכסף המזויין שלה. אני לא צריכה אותו. אני לא צריכה אותך, זונה שכמותך. ארורה תהיי. נעילת חדרי גוררת אחריה שובל של תגובות היסטריות, אלימות. היא בועטת בחוזקה בדלת הנעולה, שוברת אותה. אנוכי, מוכנה להימלטות, ממהרת אל עבר דלת הכניסה. היא תופסת אותי או אז, ידיה אוחזות בפרקי ידיי בעצמה, והיא מטלטלת אותי אנה ואנה. אני צורחת. אני אתן לך סטירה, היא מסננת מבין שיניה בשנאה גורפת. אני אתן לך סטירה! עכשיו תבקשי ממני סליחה! סליחה? סליחה? אני אבקש ממנה סליחה? אני מנערת אותה מעליי, מקרבת פניי לפניה. עיניי פעורות לרווחה ונוטפות שנאה יוקדת כאשר אני מיישרת מבטי אליה ונוהמת - תעזבי אותי. הנהמה החייתית מרתיעה אותה דיו בכדי שתניח לי. אני עוקפת אותה ובורחת בריצה. המעלית אינה מגיעה, ואני חוששת מן הדלת העשויה להיפתח כל רגע. נפוחה מבכי, אני פותחת בריצה אל עבר גרם המדרגות, הודפת בכוח שכן שעושה דרכו מעלה. לרגע עוברת מחשבה בראשי - מה הוא וודאי חושב לעצמו, השכן? מה חושב שקרה? אני איני משתהה יתר על המידה, וממשיכה בריצה מטורפת אל עבר המכונית. אל טלי - ובחדרה אכרע ברך, אשלב את ידי בתחינה ואבקש - אנא, אל תשלחי אותי לשם בחזרה. בבקשה. אני לא יכולה לחזור.

קוסאי, עם מדיו הירוקים וצרור מפתחות בידיו, מוביל אותי דרך קורידור ארוך ומעוטר משבצות צבעוניות אל המחלקה. אני נעצרת לרגע בהיכנסי, מביטה סביבי בתמיהה. אורות הניאון מאירים בחוזקה את כיסאות המתכת הנוצצים שבפטיו הממוקם בתווך המחלקה. על קירותיו הפנימיים מרצדים האורות מתוך שני מסכי פלזמה אל עבר כורסאות עור מתכווננות. משמאל דלפק הקבלה, השיש החום בוהק, ועליו מתקן מסודר ובתוכו סבונים קטנים ושקיות שמפו לשיער. לרגע אני שוכחת שהגעתי למחלקה פסיכיאטרית. היכן הצחנה המוכרת? היכן השתן על הרצפה, המצעים המטונפים הזרוקים מכל עבר? היכן הטיח המתקלף, שאריות האוכל הנטושות שמכירה מתל השומר? אני נפעמת. הייתכן שכאן אמצא לי שקט?

לאחר בדיקה גופנית קצרה, אני מקבלת את כותנתי ומובלת לחדרי. חדר 531. שתי מיטות. זו לשמאלי, הצמודה לחדר, כבר מסודרת לקראתי. שמיכה פרחונית נעימה וריחנית פרושה, כרית תפוחה ומצעים נקיים. בדיקה מהירה מגלה שגם השירותים מעוצבים למשעי, וחשוב מכך - נקיים. אני נאנחת לרווחה - לא עוד חדרים צפופים ובהם ארבע או חמש נשים משתעלות, בוכיות, ממלמלות פסוקי תהילים מתוך שנתם, דברי ג'יבריש ואובדנות. אני מקבלת את הכדורים שלי, אותם מגישה לי אחות מחוייכת מסבירה פנים. היא מזמינה אותי להגיע ולשוחח עימה בכל עת שאחפוץ.

נראה שמצאתי את השקט שלי.

בלילה איני נרדמת. גם איני בקשר עם אמא, אשר מצלצלת תכופות לטלי ושואלת לשלומי, כך מספרת לי זו האחרונה. אני מסרבת לכל קשר עימה. אני מריצה בראשי את סצינת ההתמוטטות ההדדית שוב ושוב, והיא ממאנת לעוזבי. כדור השינה שלי, סטילנוקס, אינו בר השגה במחלקה, ועובדה זו אינה תורמת ליכולתי להירדם. אני מתהפכת מצד לצד, שעוני על ידי וגם צמיד עליו המפתח לארונית שלי, בה הנחתי את תיקי הקטן. השקט המטעה מופר על ידי צווחות חולים. אני שוכבת ומאזינה. קחו אותי, צועקת אחת. אני רוצה הביתה, זועקת השנייה. הצווחות אינן פוסקות, אך גם אינן נוגעות. רבות כמותן כבר שמעתי ולאינספור הקשבתי, ועתה אני אדישה. מורגלת. לבסוף, אני נרדמת.

בשעה שבע וחצי אני מוערת בפראות על ידי אחות שנראה שעדינות אינה נמנית על תכונותיה. אינטק. ושוב, אני חוזרת אל הביתן הרפואי, ושוב, צוות המחלקה ובראשו מנהלה יושבים בחצי מעגל, ושוב, אני מתבקשת לספר את סיפורי מחדש. אותה רוטינה מוכרת וידועה, שנואה לא פחות. אין בי את הכוחות לגולל את סיפור חיי, לנקוב בשמות האבחנות המרובות בהן אובחנתי במהלך המסע הפסיכיאטרי המייאש שלי, להסביר ולספר. אני נמלאת בחוסר סבלנות שנדמה כי מראה אותותיו. לא עוד ישבתי שם רהוטה, להוטה לספר את סיפורי הכואב. לא עוד ביקשתי חמלה, הבנה, רחמים. כל שביקשתי הוא לצאת משם ולחזור אל המיטה החמימה בחדר שיועד לי, ורק לי.

בשובי אליו, אני מוצאת את א', בחורה ג'ינג'ית תמירת מראה. זו השותפה החדשה שלך, מציג אותה האח החביב גם הוא. א' אינה מדברת. עיניה כבויות, והיא גוררת רגל אחר רגל בעוד היא ניגשת אל השירותים ובחזרה אל מיטתה, מחליפה אל הכותונת מלאת הכתובות הצבעוניות - "בריאות כללית". נדמה שאמה מלווה אותה, כבויה גם היא.

יופיה של המחלקה אינו מצליח להאפיל על כאבם של החוסים בה. רבים מבקשים את נפשם למות, בקולי קולות מבקשים להגיע אל מתחת לאדמה. אישה מבוגרת הלבושה בכותונת מסתובבת כאשר תיקה על כתפה, מודיעה לכל השוהה בפטיו כי היא הולכת הביתה. אני הולכת הביתה, היא אומרת. אני הולכת הביתה, שמעתם? עכשיו אני הולכת הביתה. שוב ושוב היא חוזרת לפטיו כשהיא בוכיה. פ' אינה חוזרת הביתה. המעשנים סביבה, מעשנים סיגריה אחר סיגריה, אינם מפנים אליה את מבטם. הם כבר יודעים שפ' אינה הולכת הביתה. חוסה נוסף יושב ומשחק שש-בש עם עצמו. לכשאתקרב, יסתבר כי כל שעושה הוא לסדר את הלבנים השחורים והלבנים בשורות. הוא יושב שם, שקט וגבו קמור, ומסדר את הלבנים.

ל' מסלקת את בעלה מעליה. לך מפה, היא מייללת. לך, אתה לא רוצה להיות פה. אתה רוצה שאמות. לך. אתה רוצה ללכת! ל' - הוא משיב בשקט - לא אמרתי את זה. ל' מתעקשת. לא ידעת שאני כזו כשהתחתנת איתי, ועכשיו אתה רוצה לברוח! אתה רוצה לברוח! אז לך, לך, תברח! תברח כבר ואל תחזור! בעלה של ל' ממשיך לנסות ולהרגיעה, אך מעלה חרס בידו. ל' יודעת שבעלה רוצה לברוח. ל' רוצה לברוח, בעצמה.

בלילות מתגברות סירנות החוסים. כילד קטן בן חמש הצועק הברות בלתי מובנות, זועק גם חוסה אחר. מילים בלתי מובנות הנבלעות בשצף זעקותיו המשתוללות. א' ואני שוכבות במיטה ומקשיבות. "די, זריקת הלידול וגמרנו", אני פולטת בחוסר סבלנות. א' אינה מגיבה.

במהלך שהותי במחלקה, דובדבניל המקסימה שלי דואגת לכל צרכיי. שומרת על קשר טלפוני עימי וגם עם אמא, הפונה אליה בחוסר אונים מוחלט. טלי ציוותה עליה, על אמא, שלא תיצור עמי קשר. אמא משתגעת, ומציפה את דובדבניל המסכנה בטלפונים, שואלת לשלומי, ואם אפשר אולי לבקר. דובדבניל דואגת לי לגרביים חדשות ונקיות, לממתקים, מטען לפלאפון, משחת ומברשת שיניים. דודבניל היא כאחות לי. לעומתה, אחותי בשרי ודמי מנתקת קשר.

היא מתקשרת לבסוף. אמא. נראה היה שלא הצליחה לעמוד בדרישותיי, בבקשותיה של טלי להניח לי לנפשי. דובדבניל בחדר, מפנה אותי אל השיחה אשר אותה איני שומעת - הפלאפון על שקט. הבהובו של המסך קורא לי לענות, ואיני מצליחה להתעלם מקולותיו החנוקים. אני עונה בקרירות. היא שואלת אם תוכל להגיע. אם ארצה שתגיע. אני לא יודעת, אני עונה לה במבוכה. את יכולה אם את רוצה. היא עונה כי רוצה, ואנו קובעות למחרת. לכשתגיע, תמיס אותי באהבתה. תאמר לי שאוהבת, תשתדל להסביר את עצמה. אנחנו יושבות בחוץ, על כר הדשא העצום המתפרש לו בחוץ. ההתנצלות שמחכה לה אינה מגיעה, אך נראה כי היא מצטערת על שעוללה. על שמעוללת דרך קבע. אנו נפרדות בחיבוק חם. אני אוהבת אותך, היא אומרת לי. זכרי זאת. וזכרי שאני רק בנאדם. אני זוכרת. כמה שזוכרת.

יום שישי בערב מזכיר את השבת הבודדה שעומדת להעביר במחלקה. המחשבה על נדידה בין החדר לפטיו מטריפה את דעתי, ואני כמהה לחיבוקה של אמא. נדמה שהיא רחוקה כל כך, ואני זקוקה למגעה. מגעה ההורס, מגעה המלטף. אמא שהורגת, אמא שמחייה. התקף געגועים שמצליחה לעמעמם באמצעות כדורי ההרגעה המוחבאים בתאי מחזיר אותי הביתה. הרופאה התורנית כבר קיבלה את הקריאה, ומאוחר מדי לחזור בי מדעתי. אני חוזרת.

את הדלת פותח לי השמוק. אמא ניגשת אל הדלת גם היא, ומעניקה לי חיבוק חם. הוא נוגע גם הוא, ואני מצטמררת כולי. ידו מקיפה את גופי כשאני עומדת בתווך, בין שניהם, והוא מעביר יד על שערי. אני עומדת קפואה. "מיקי'לה", הוא אומר בקול רך, "בואי, לכבוד הפסח, נתחיל יחסים חדשים. נהיה חברים. בואי". הזמן קופא מלכת, ואני טומעת את ראשי בחיקה של אמא, ממלמלת "אמא", מתחננת לעזרה. היא מחלצת אותי אל מבין ההריסות, ומובילה אותי לחדר. הוא הבין. אחותי מתעלמת מנוכחותי בבית. הסליחה, סליחתי שלי - אינה נראית באופק.

בארוחת ליל הסדר לא השתתפתי. הם ישבו להם שלושתם, מצחקקים ביניהם, ואילו אני הסתגרתי לי בחדרי. מסוגרת אני נותרת, מנותקת כמעט כליל. יש בי חרטה על שלא נותרתי שם, במקום שהגן, וטיפח, ושמר. מאידך, אני יודעת שעליי לחזור למציאות חיי, על מנת שאוכל להכין את עצמי לסדר היום החדש שאני מקווה שמצפה לי. מצפה לו, ואף חוששת מפניו. 

איני חלק מהווית הבית. לעולם לא אהיה.

(אחת החוסות במחלקה)