בתיוק, צילום, סידור מסמכים ומענה לטלפונים העברתי את שני ימיי העבודה הראשונים שלי ב"רשת". יש לציין שמשני ימי העבודה יצאתי מרוצה, בהתחשב בכך שבניגוד מוחלט לציפיותיי - לא נכנסתי למצב של דה-פרסונליזציה, דה-ריאליזציה, שיתוק, ניתוק, קיפאון או כל מצב אחר של חרדה. למעשה, חיוך קטן ליווה אותי כל הדרך אל האוטו.  

העבודה לא קשה מדי, כך נוכחתי לדעת. כמובן שעתה אנו בחול המועד - המחלקות ריקות כמעט מאדם וכל שנצטרכתי לומר למתקשרים על שלל סוגייהם הוא שעליהם להתקשר שוב ביום ראשון, כאשר ישובו העובדים לכיסאותייהם המרופדים. את השלוחות החשובות שיננתי בעל פה, אף על פי שגם כרגע, אינני זוכרת במדויק כל שלוחה ושלוחה, ואני אך מקווה שהזמן יעשה את שלו. עוד לא יצא לי לעבוד כאשר הקומה הומת-אדם, ונאמר לי שכאשר הומה היא, העבודה מלחיצה ומייגעת. אני מכינה את עצמי נפשית גם לזאת. מה שאני יודעת כרגע שלא אוכל לסבול הוא צעקות, וכפי שה', הכוּנפה הקטנה והמצועצעת שהובילה אותי דרך תהליך ההכשרה הקצר, לימדה אותי - צעקות הן בגדר חובה. "תחטפי צעקות", היא חוזרת ומספרת לי - "אז תיזהרי". אני מתכוונת להיזהר, אך יודעת שטעויות, מן ההכרח, יהיו מנת חלקי בימים הבאים, ועל כן משתדלת להכין עצמי נפשית. היום אעביר את המשמרת המלאה הראשונה שלי - החל מארבע אחר הצהריים ועד חצות.

אני חוששת מעט - בינתיים, חוששת מן השעמום ומהתחושה שעצבנות וחוסר סבלנות ימלאוני. כבר תכננתי להביא איתי ספר, וטלי דאגה לצייד אותי בספר שלשמחתי או לצערי - גמעתי אמש בשקיקה כמו טרף חי לחיה שלא ידעה מזון כבר מספר ימים - הקול של תלמה. על כל 214 עמודיו, נוטף הספר כאב שמוחץ את הסרעפת, שמרטיט את הנפש.

מתוך "הקול של תלמה":

"...עכשיו נשאר רק הבית שלי. רק הבית שלי, ואני לא רוצה להיות בו. אמא שלי צועדת במטבח מצד לצד ומשפשפת את הבטן שלה. היא מסתכלת עליי כאילו היא נגעלת. 'תלמה, מה קורה לך?' היא אומרת לי. ' את לא רוצה לנסות קצת מייק-אפ? כשהייתי בגיל שלך כבר היו לי שתי חזיות. את נראית חולה. בשם אלוהים, את יכולה לפחות לחפוף את השיער. אבא שלך לא יכול לעמוד במראה של שיער מלוכלך'.

אבא שלי לא יכול לעמוד. בזמן האחרון הוא יכול רק לשבת ליד השולחן או לשכב. אחרי ארוחת ערב, שאני דוחפת לתוך הכיס שלי ואחר כך זורקת לשירותים, אמא תופרת במרתף ואני מתחבאת בחדר שלי מאחורי הדלת וכותבת שירים. אבא שלי נהפך אז לכלב ואני חולמת שאני נטיף קרח. פחות כלב ויותר נטיף קרח עכשיו. כל יום פחות ופחות.

הוא הולך אחרי במרחבי הבית, ואני יכולה להרגיש את הנשימה שלו. הוא שואל אותי שאלות. הוא מנסה לפתות אותי. הוא שואל אותי אם מלמדים אותי בבית ספר היסטוריה של אנגליה, ואני עונה בחוסר רצון, 'רק של קנדה'. (...)

אבות מלמדים. מלמדים אותך על האדם הלבן ועל הכיבוש הקולוניאלי. מלמדים אותך בשכיבה.

'לאן נעלמה הילדה הקטנה של אבא?' הוא פועה לצד מיטתי. 'אני מתגעגע לילדה הקטנה שלי' הוא אומר ומשפשף את המפשעה שלו. הוא מתנשם. 'את לא מתגעגעת אליי? מה קרה? יש לך חבר? כבר נהיית זונה קטנה?'

*

אני שייכת לעולם אחר. אני נמצאת במקום שבו אי אפשר לגעת בי. אני תלויה מהגג עשרים מטר מעל לעולם.

*

ההתנשמויות הופכות ליריקות; הפעיות מולידות עכשיו כעס. 'את יודעת תלמה, את נראית חולה. את נראית מטונפת. את נראית כמו כלב קטן וחולה', הוא יורה לעברי. 'יש לך מזל שאבא'לה נותן לך כזאת תשומת לב. אף אחד אחר לא ייתיחס אלייך ככה. אפילו אם את זונה שדורשת. נו, תלמה, תהיי טובה. תעשי את זה בשבילי. תפסיקי להיות כל כך מרוכזת בעצמך'.

*

טיף, טף. אני טיפות מים ביום חורף שמשי.

*

'את יודעת, את אמא שלך פגשתי כשהיא הייתה בגיל שלך. והיא הייתה אישה. היא נראתה כמו אישה, היא לבשה חצאיות קצרות עם הרגליים הארוכות שלה והשיער השחור השופע. לך אין אפילו שדיים. את זונה בלי הסחורה. זונה שמתחננת לקבל את זה בפה. נו כבר, תלמה.'

*

שקוף, השמיים האלה כחולים ואני נוצצת, כמו בדולח, מתבוננת. ילדים שולחים את ידיהם כדי לגעת בי. יותר מדי גבוה. אני נוטפת על מצחיהם, הם שולחים את הלשונות שלהם כדי לתפוס אותי אבל הם מפספסים.

*

'בואי, תעשי לאבא'לה טוב. אף אחד חוץ ממני לא יאהב אותך אף פעם'.

*

אני בדולח מאובן בוהק, מוריד גשם, כסף נוזלי. מים זורמים על פני פנים כמהות.

*

'את לא רוצה שאני אפסיק לאהוב אותך, תלמה, נכון?' הוא מתחנן.

נשימה נשימה, דוברמן אוהב פקינז. שפשוף שפשוף רעם ושיטפון. הוא אומר לי שאני מלוכלכת, והוא חושב שיש לי משהו מידבק. 'השיער שלך מתחיל לנשור' הוא מסנן. 'את מגעילה'.

הוא לא יודע כלום. אני גדלה, משתנה, הופכת קשה כקרח, ונוצצת יפה וצלולה כמו מים טהורים. נערצת ובלתי ניתנת למגע. מבהיקה ונקייה. בדולח מושלם ונאהב. אני שרה בלי קול. אני ספונה בביטחון של בידוד וניכור. אין כאן שום דבר. שום דבר ביני לבין השמיים. הכול נמצא מתחתיי. וכל מה שנמצא מתחתיי גוסס."

קמילה גיב מספרת באומץ, בכנות מישירת עיניים ופוצעת את הרשתיות על סיפור החיים האומלל שלה. הסיפור שלה חולני, מעוות, מזוויע במידות שלא יתוארו. ואני שואלת את עצמי - אחרי ספר נפלא כל כך בין דפיו מגוללת הסופרת את ילדותה כקורבן לאם דוחה, מזניחה ומשפילה ולאב המתעלל בה מינית על בסיס יומיומי, על מלחמתה לשפיות - אחרי ספר כה מושלם שהוציאה "ידיעות ספרים" - מדוע שיתעניינו בסיפורי שלי, סיפורי אשר כבר שלחתי אליהם בתקווה שירצו להוציא כספר?

שמרי על רף ציפיות נמוך, אומרת לי טלי. אחד מתוך מאה ספרים מתקבל. היא מעודדת מחד, אבל משתדלת להקל על האכזבה הצפויה מאידך. אני כל כך רוצה להוציא ספר, אלוהים. לו ידעו ב"ידיעות ספרים" עד כמה אני משתוקקת להוציא את דבריי לאור. את הסיפור שלי.

למרות שלא הכרזתי על כך כאן קבל עם ועדה, יודעים מרבית קוראיי על תהליך מעבר הדירה שהתחלתי.

קטעתי את התהליך. עוד לא. אני לא בשלה. אני עדיין לא בשלה לצאת מהבית.

אני זקוקה לאמא במרחק מטר אחד ממני. אמא שאוכל לגשת אליה ולהתערטל בין קפליי גופה כשקשה, כשקשה מדי והעולם מטיל עליי את צילו. לבכות בחיקה, לזכות בחיבוק עוטף ובמגע רך, בוטח, מבטיח. מגן ושומר. לא, זו לא אוטופיה. כן, ישנם ויהיו רגעים קשים. אני מוכנה לעמוד בהם. אני מוכנה להמס את הקרירות בבית ולהתייחס אל תורם-הזרע, אל האנס שלי בהגינות. לענות על שאלותיו בקצרה, לומר "היי" ו - "ביי". גם לחייך. אני מוכנה להישיר מבטי קדימה, לנסות ולהניח לכעס הבוער בי ולשנאה, ולהפוך אותם, יום-יום לאיטו, לחמלה וסליחה. להותיר את העבר מאחור. לא, השנאה לא נעלמת. הכעס אינו מתפוגג. אך הם מתחילים לתפוס מקום קטן יותר, כזה שמותיר לי מרווח נשימה. אני יכולה לעשות את זה, אני יכולה. חיי נפשי שאני יכולה. וכשארגיש מוכנה - או אז אצא.

עוד לא. עוד לא. אני עוד לא מוכנה.