הוא מלטף את ראשי וכתפי ואומר לי, בקולו הרך: "נו, מאמי, תתחילי לדבר איתי?". ידו הגדולה קמורה על ראשי, והוא הופך להיות ראשה הקטן של הילדה המעריצה בת הארבע, ליבה מפעם בה. הוא רוכן אליי, מפנה אליי את האונה הפרונטלית הניזוקה. אני מלטפת את החתול, עוצמת עיניים ומהנהנת בהכנעה.

"טוב, תחליטי", הוא מסכם בערגה, ופלונטר קטן בבטן נפרם. אני מחייכת אליו בעוברי על פניו בדרך אל חדרי.

הוא תופס אותי בחולשתי. הוא יודע.

"רק אם לא תצעק עליי יותר, ותבטיח להיות טוב אליי", אני רוצה לומר לו, אבל לא אומרת. "רק אם תבטיח לא לצרוח עליי ולקלל - לכי קיבינימט, חתיכת חרא משוגעת", אני רוצה להגיד. "רק אם לא תבעט בדלת, ולא תעליב אותי, ולא את אמא, ולא תפגע בכלב שלי", אני רוצה להגיד. "היה לי אב". המילים כמעט ומזנקות מפי, אבל נותרות אלומות בגרוני.

לו רק ידעתי שמחר לא תהפוך צנצנת הדבש שאתה טובל את גופי בה למלכודת דבורים עוקצת ומייסרת.

לו רק ידעתי שתקיים את הבטחתך, תחדל להתעלל וקולך יוותר ענוג ואוהב.

לו רק ידעת לקיים מילה.

לו רק ידעת לאהוב.