האדמה נשמטת תחת רגליי בכל רגע נתון, ושוב פעם מחדש. בורחת לי תחת הבוהונות העירומות שמדממות מעל קוצים ודרדר. שום מקום הוא אינו בטוח, וכל רגע טומן בחובו אש וסכנה. גם ברגעים אלה ממש גופי רועד ומצטמרר, ואני פונה נואשות אל עזרת המרגיעים שזה מכבר התמכרתי אלייהם. לוריבן וקלונקס בכמויות מסחריות.

אני איני נושמת. התקפי החרדה מזה חודשים הפכו למלווי הקרובים ביותר, ואינם מותירים לי יום רגוע אחד. נוע מחוג השניות מסמן תחילתו של התקף נוסף, ואני מלעיטה עצמי בנזודיאזפינים. אני מעבירה את ימיי ברעד המדמה התקפים אפילפטיים, היפרוונטילציה וחוסר יכולת להסדיר את הנשימה, פעימות לב ודופק מואצים, כאבים בחזה, סחרחורות וחולשה, חוסר יכולת לבלוע וחוסר תיאבון, חוסר בשיווי משקל, חוסר שינה ולאחרונה התווספו אף בחילות והקאות. עצביי מרוטים, ואני חיה בתוך שעון חול, ממתינה באימה להתקף הבא. קולי נחנק. הטירוף גומע אותי בשקיקה.

התקפיי הבעתה אינם מרפים גם כאשר אני נדרשת לעשות את עבודתי, לעיתים תכופות במשך שעות ארוכות. אני מלהטטת בין כדורים מרגיעים לריטלין המעניק לי תחושת פיקוס וריכוז - אך גם השפעתו החזקה נדמה כי נידופה לאור נוכחותם של המרגיעים הסותרים מעלליו. אני מראה זוג ידיים רועדות לבוסית שלי, ומפטירה בפניה ש - "בחיי, אני חושבת שיש לי חום. אני רועדת כולי" בהיעדר ברירה אחרת ותירוץ למראה הנרעד והנגרר שלי. עד מתי אוכל לתרץ את הגוף המסמורטט לשפעת? - איני יודעת. מעליי מרחפת אימת הפיטורים.

במשך 9 שעות עבודה הנצמדות זו לזו בשורת משמרות לחוצה ומתישה אני מחזיקה את הבטן ועוצרת הנשימה. שרק לא אתמוטט. שרק לא אפול ואבכה. למעשה, זהו אך הרצון לבכות - שכן כבר תקופה ארוכה איני מסוגלת להזיל דמעה. אנוכי, הבכיינית המייבבת המבלה שעותיה בבניית מאגר חלופי לכינרת - איני מסוגלת לבכות. אם אבכה, אני חושבת - אפול. ואם אפול - לא יצליח איש להקימני מחורבות עפר.

כל גירוי קטן הוא בבחינת טריגר. כל רגע מעמיד אותי במבחן, מהווה סימן לתחרות, להשוואה ביני ובין הסובבים אותי - בעבודה, בלימודים, וגם בחממת ביתי, בתל המחשבות הנערם ערימות-ערימות. אינני מסוגלת לתפקד. אינני מסוגלת לישון. את קשרי עם החברות הקרובות ניתקתי כמעט לחלוטין. אני שקועה במירוץ כנגד עצמי, ואני מנצחת. לא נותרו בי כוחות לבוקר חדש, ולא נותרה בי התקווה לעתיד ללא התקפיי חרדה מייגעים. איני יודעת מתי ואם בכלל יגמר.

אני עייפה, עייפה כל כך. רצוצה. עורי הדק קולף כולו מעליי, ואני נותרת שבבי בשר תלושים ומעונים. חוששת מטלפון בהול מהעבודה המבקש להקפיצני אל המקום או להוסיף משמרות, חוששת מדברי בני אנוש מסביבי בין אם נאמרים אליי או לא, חוששת מהתחרות המתמידה שאני מעמידה עצמי בה מול אחרים, מההשוואות הבלתי פוסקות, מחוסר האמונה בעצמי, מחוסר הביטחון, מהשנאה העצמית היוקדת, מהבדידות האימתנית המאכלת בי. אני צפה בין דגי הפירניה הטורפים החגים סביבי במעגל, ועיני עוד נשואות אל חוף רחוק בטרם אעצום ואחליט שדי, ומספיק. השדים שבי רוקדים בהילולא מסחררת ובמעגלים בלתי נלאים, שרים בקול ופוצעים בקלשונייהם האדומים. שוב, ושוב, ושוב.

אני רק רוצה לישון.