דברים עדיין בגדר הלא-ידוע. לוח הזמנים שלי בעבודה, אופן התמודדותי עימה, ויכולת הספיגה שלי בכל אשר הקשור לבית ומאכלסיו.

הקופסה המרובעת עדיין טומנת בחובה טריגרים - טריגרים שהיוו - אמש, על כל מקרה - קטליזטור עוצמתי דיו בכדי לגרום להתקף חרדה קטן להבליח מאחורי הוילון השחור שאני דואגת לשמור סגור בקפידות. נראה שאתמול בבוקר שכחתי ליטול את הויאפקס שלי - והתוצאות לא אחרו לבוא. התחלנו לצפות, עמיתי ואני, בסדרה "בטיפול". עמיתי לעבודה טרח לציין שהפרק שבו עמדנו לצפות הוא "נורא משעמם" - הוא כבר זכה להצצה קודמת, הפרק נידון לדגימה מחדש על ידי האינג'סטורים בחדר השידור, ועתה הוא נתבקש לצפות בו שנית עימי. על פניו, נראה היה שהפרק אכן עומד להיות משמים למדי - מוני מושונוב מגלם את דמותו של בכיר בחברה כלשהי, מדבר על הא ודא, ענייני עסקים. עד שאמר "ההתקף" - ואז ידעתי. כשהוסיף (אגב, צר לי על שמקלקלת לכאלה שעוד מתכננים לצפות בסדרה. הפרק האמור ישודר השבוע, נדמה לי שבשבת) - "הסימפטומים היו פיזיים לחלוטין, חשבתי שאני מקבל התקף לב" - לא היה עוד מקום לספק. נושא הסשן החד-שבועי בענייניו של מושונוב הוא התקפי חרדה. נזכרתי או-אז בהערה של עמיתי - זו שטענה שהפרק "משעמם". הבטן שלי התהפכה שנית כשהבוסית נכנסה, העיפה מבט אל עבר המסך וזרקה אל חלל האוויר - "אוי, פרק נאחס. לא משהו, נכון?" - כן, רציתי לומר להם - כמה ברי מזל אתם על ששועממתם. או שמא זוהי דרככם להתמודד עם חרדת הקיום, המוות ואובדן השליטה שנידונה בפרק? האם אינכם אנושיים, כמוני, וחרדים מהבלתי נמנע? ומה שפר מזלכם עליכם שלא ידעתם ולא תדעו את כאבו המשתק של התקף חרדה. באותו הרגע איחלתי לשנייהם התקף חרדה אחד. רק אחד. שידעו.

את יום הצפייה שלי חתם "עושים סדר" עם גל גבאי. הנושא הנידון האחרון לפני תום הפרק עסק במאיה, אותה נאנסת שחשפה את פניה למצלמה לאחר שהורשע גולדבלט הארור באינוסה ובאינוס אחרות כמותה. הם דיברו על משמעות החשיפה - האם תועיל לה, או שמא תפגע? האם החברה שלנו מוכנה לאמץ אל חיקה את עיניהן המושפלות של הנאנסות - גם אלה העומדות באומץ על כאבן ודואגות להראותו למען יראו וירָאו? חשבתי על עצמי. על הצללית המטופשת שאפפה אותי כאשר התראיינתי ל - "ערב חדש". וחשבתי לעצמי - יום אחד תרד הצללית, ופניי האנוסות לשתוק יפיגו שנים של התחבאות. למען, ולמען, ולמען. כמה אני מקריבה למענה, למען אמא, ולמען אחותי - שכן השתיים מתביישות בי. בי, בי שחוללה על ידי המפלצת הרקובה שהן מכנות בעל ואב. בי שספגה את הכדור, את ההשפלה הגדולה מכולן ועתה משוועת להוציא את הכול לאור. הכול. אני ששותקת כבר שנים, אני שנמנעת מעימות חזיתי עם המתעלל שלי כבר שנים, אנוכי השומרת אמי ואחותי.

היא תפסה אותי בוכה דמעות של דם, אמא. בוכה מעצמת השנאה שמכתרת אותי ומרעידה את הנפש המטולטלת גם כך. מוקדם יותר סיפרתי לה על שצריכה להחליף את שני הצמיגים הקדמיים ברכב, שכן שחוקים הם לחלוטין משלושת שנות נסיעה. היא אמרה, מבלי למצמץ: "יופי, אז יש לך כסף לשלם". לא הציעה עזרתה כמו תמיד, לא היה הדבר מובן מאליו שאמא תשלם, שאמא תעזור, שאמא תטפל. אמא כבר לא פה, והיא מכשירה אותי, במודע או שלא, לחיים עצמאיים. ותוך שכדי - היא נוטשת אותי. היא משאירה אותי לבדי להתמודד עם הקשיים. היא מאותתת: אני כבר לא כאן. הסתדרי בכוחות עצמך. ומשהו בי מבקש להעניש את אמא. ולכן, כאשר היא שואלת לפשר הדמעות, אני מספרת בשקט עם היום הקשה שעבר עליי, אך מגבירה קולי בשאט-נפש ומשנה את טון דיבורי כאשר מספרת על מאיה, הנאנסת, ומוסיפה - "יום אחד זו תהיה אני". אמא ספק שומעת ספק-לא. "מה?" היא שואלת, ואני ניסוגה לאחור: "לא משנה". לפי תגובתה, היא הבינה כל מילה. היא נשענת כשארשת פניה מקרינה ייאוש על הקיר, עיניה מושפלות. היא קמה לעזוב. ושוב, שוב מתעורר בי השד - האם פגעתי בה? וודאי שפגעתי. אבל הרי התכוונתי לפגוע, לא? - וודאי שהתכוונתי. ועתה אני מתחרטת. לפגוע באמא, לא לפגוע באמא. האהבה והשנאה אשר יוצרים יחדיו כיאורוגרפיה שטנית המרקדת בי ושורטת את דפנות הקיבה והגרון.

למה לא צרחת "די", אמא, לאחר שאנס אותי? למה לא צרחת "די", אמא, ושברת תמונה אחרי כל הפעמים שבהן סיפרתי לך שנגע בי? למה צרחת "די", אמא, רק כאשר הרמתי יד על אהוב ליבך, על יקירך, שמא יאונה לו רע? מדוע הגנת עליו ולא עליי, אמא? בתך, בשרך ודמך? אני שיצאתי מתוך רחמך שלך? אני שאת טוענת לאהוב יותר מכל דבר אחר על גבי הפלנטה המוזרה הזו? היכן ההיגיון בכל הטירוף האומלל הזה?

הנה, אמא, הנה אני מראה את הפנים שלי, וכאן לא תצליחי להשתיק אותי: