כל רגע קטן, כך כתבתי לה, ממוללת אותו באצבעותיי. לכל כיוון, לכל מטרה. כמו מחטים קטנות כסופות, מחודדות, דוקרות באסופות-אסופות את הנימים הדקים והקטנים ביותר. אני מעבדת ומעצבת את הרגע, את הכאן והעכשיו שלי, למיליוני מאקרו-רגעים, חלקיקי כאב קטנטנים שמתפזרים ועוטפים אותי מכל צד וכיוון. מרקמים שונים לו, כאילו יכולתי לטעום כל חלקיק וחלקיק בנפרד, מניחה למחט הקטנה לפלוש לתוך תוכי, לפרום את התפר העדין ששומר אותי אני. אני בעלת קו מתאר מפורש, דמותי זוהרת מבעד אותם ימיי חול אותם מעבירה בנוכחות הרגילים. הרגילים. הם בעלי השלד, החוליות - בעוד אני, כתולעת משי קטנה ורקובה, מתנועעת במעגליות אינסופית לקול מחולם של השדים שצוחקים בפניי. לכאב אין לשון לו, שפה משותפת עם בן אנוש אחר. הוא גואה בי כגל נושא שתיקה רועמת המתגלגלת אל החוף, שוטף בדרכו את כל החי והנושם. הוא יותירם על החוף, מפרפרים, גוססים. נשימה, אני אומרת, ומחרחרת מתוך שתי ריאות מנומקות, מפוייחות.

אני נושמת, והבטן דבוקה אל הגב. יצור כלאיים שאנוכי, נע בין חרדה לייאוש. טוענת את עצמי בשנאה, בתיעוב. בכעס. כעס על אותם רגילים, נושאים עצמם בגאווה ובראש מורם. קולות חונקים, לוחצים על הגרוגרת הקטנה, הורגים.

עוד סיגריה.

האצבעות שלי רוקדות על המקלדת. אין שום דבר אסור, אין שום דבר מותר. מכירה ימים שכאלה, בהם העולם שמסביבי הופך למעטה עשן לבן מתפוגג, ואני מושיטה בו את אצבעותיי המתוחות לחפש, לאתר. הן נעלמות אל מבעד לערפל, ואני לא מוצאת. ולבן, לבן שהרי הוא מורכב מכל צבעי הקשת. וכך גם המציאות המעוננת שלי. אין במה להיאחז. זו אפילה מסוג אחר, אפילה שגוררת אותי אל המרחבים כאשר אני כלואה בתוך צינוק מעופש שסורגיו מצחינים. ולמרחב אין גבולות, ואין די לו, ואין דלתות המובילות אל צבעוניות אחרת, אמיתית. צבעוניות של חומר מוצק. אני נופלת אל תוך האינסוף, נקודות לבנות של מוות מרצדות מצדדי, מאחוריי, מלפניי. הוא העומד. תו ועוד תו מצטופפים לכדי הרמוניה מלנכולית. איני מרגישה את הכפתורים. ישנוניות. עוד סיגריה. מוצצת את הפילטר ומלחככת שפתותיי בו - היה אהובי החמקמק. אצרוב אותך אליי, אל עורי הדק, צבעך כשלו, אלמדך אור יום מסנוור כאשר נשכב יחדיו במחלקה האונקולוגית. נראה יחדיו את הסוף הנכסף, האלום. כי אם קורא לי, וודאי אלך בעקבותיו. רק שיקרא בשמי, וארוץ אליו יחפה.

אין לאן לברוח.