לפעמים אני חושבת שאני האדם הבודד ביותר בעולם. מסוגרת מהעולם הזה שאורב לי מבחוץ, מחוץ לקליפה העדינה והשברירית שלי שבה אני עוטפת את עצמי. ובעודי נושמת את הכלום, את הריק הזה שמסביבי, ככל שאני נושמת אותו יותר אל תוך הבפנוכו - כך אני מצטמקת לכדי תנוחת עובר וסוגרת את עצמי בפני כל כלום נוסף שעתיד לפגוש אותי. הבדידות שבה אני נמצאת שולחת אותי הרחק מכאן, נועלת אותי אף יותר בואקום שבו אני נמצאת. הלוואי, אני חושבת, הלוואי ויכולתי לחזור אל אמא. אל החלל הסגור, המיימי והבטוח כל כך שלה שבו הכילה אותי במשך תשעה חודשים. שם אין מקום למפלצות אדומות. שם אין מקום לידיים צובטות, מענישות, אין מקום לרגליים בועטות. ורק שם אני בטוחה. בטוחה בחברת עצמי.

שיחה ארוכה עם דובדבניל מחזירה אותי אל נקודת המוצא, אל המקום בו הכול מתחיל: הרגע בו אני מוציאה את הסרגלים. הסרגלים הקטנים, ואלה הגדולים יותר. כמו בילקוט בית ספר עבות אני סוחבת אותם עמי לכל מקום שהולכת, ומודדת את דמותי בעולם המנוכר שמסביבי. הסרגלים מלווים אותי מאז היום בו פקחתי את עיניי לראשונה, וממשיכים ללוותני עד עצם היום הזה. משוואות משוואות של מי יותר ומי פחות - אני יותר, אני פחות. אני כזו, אני אחרת. אני טובה יותר, טובה פחות. ממנו. ממנה. מהם. השוואות בלתי נגמרות היוצרות שנאה ותסכול, כעס ותחושת כישלון בוערת. הנה מירי בכיתה ד', מירי הענייה המתגוררת בדוחק עם זוג הוריה וסבה בדירת 2 חדרים עלובה. מירי קיבלה טטריס במתנה, והסרגל חיש-חש עולה. הקנאה. לי אין טטריס. הנה היא והיא והיא, לכולן חבר. לי אין חבר - משמע, ללא ספק, שאני שווה פחות. שאני טובה פחות. והנה הבחורה ממחלקת הפרסומות עם השיער המושלם, והנה אני ממתינה להושיע את שיערי הנפוח והיבש בדמות פן במספרה. הנה הן, הבחורות המסתובבות עם הפלאפון צמוד לאוזן בשעה שהן עולות לגג הבניין לסיגריית חטף, ואילו הפלאפון שלי נודם שתיקה אילמת. והנה סיוון מקבל שיחת טלפון מידידה, שואל אותה מהן תוכניותיה לערב שעה שהוא עימי. את מי הוא מחבב יותר, סיוון? אותי או את הבחורה מעברו השני של הקו? ומדוע אליי רק מחייך ואיתי צוחק ומשתעשע, ועם סיוון, שותפתו לשעבר שעתה ממלאת אנוכי את מקומה, מזמין ארוחת צהריים? היכן היא משפחתי, כאשר ח' נוסעת לסופשבוע אצל ההורים של החבר? אני כזו, אני אחרת.

ההשוואות הבלתי פוסקות, המתישות, הן-הן שבונות את דמותי החיוורת אל תוך קווי מתאר מעורפלים ומעוותים. בהיעדר תחושה של עצמי, אני שולפת את הסרגל הנאמן בכדי שיספר לי על עצמי. אני פחות. תמיד פחות. פחות יפה, פחות מושכת, פחות חברותית, פחות רגילה. הסרגל מספר שאני זאב בודד בין אנשי חברה, שאני יצור אווילי וטיפש לעומת מכרותיי המלומדות, שאני טינופת מצחינה מבין המצוחצחים המהלכים סביב. הוא מספר לי גם שאני מצלמת פחות טוב מגיגה, מכירה את עולם הגרפיקה פחות מאלכס, מציירת פחות טוב ממאיה, וגרפולוגית חובבנית בהשוואה לדורית המבריקה. הסרגל אינו ישן ואינו נם.

אני פותחת במתקפות נוטפות ארס על הקרובים לי. אמא קיבלה יותר שיחות טלפון ביום הולדתה ועל כך תינזף בשתיקה רועמת ופרצופים חמוצים, אחותי תיענש על ערימת הבגדים היפים והחדר הגדול והמעוצב, ואילו דובדבניל תספוג התעלמות נוקבת כאשר תוזמן לחברה, ואני אקבל סירוב. וכך, צעד אחר צעד, אני משחיתה את מערכות היחסים הבודדות בהן מחזיקה ביד רועדת.

אני עייפה מלמדוד את עצמי. אני עייפה מלמצוא את עצמי בודדה, סופרת חיוכים, שוכחת אותם עת יעבור לצידי אדם מוכר בלי שבירך לשלום. אני עייפה מלקטון ולגדול כל הזמן, מהתלת בעצמי ומכריחה את עצמי לשבת, כהרגלי, בכיסא החשמלי ששולח זרמים זרמים של חשמל תחת עורי, מעורר אל תוך אמיתות שיש בהן מן השקר, אל תוך שקרים שיש בהם מן האמת. כך או כך, שחור או לבן, הכול או כלום.

אני עייפה מלתהות מי ומה אני, מחפשת בטירוף חושים אחר מעלותיי, ממאנת להאמין שאדם בשר ודם מסוגל להכילני כפי שהנני. אני עייפה מלהציץ במסך הפלאפון, תרה אחר אישורה של החברה שמקומי אכן בין הבריות, תרה אחר גילויי חיבה שממילא לא יחזיקו מעמד בתודעתי למעלה מכמה דקות בודדות. אני עייפה מהמירוץ הבלתי פוסק הזה, המירוץ אחר הגדרת זהותי ומקומי. בבית, בעבודה, בין אותם המבטים הבוחנים והשופטים.

אני עייפה. כל כך עייפה.

ושיסגרו כבר לרשת את המפרץ המטומטם שהקימה. אין לי כוח לשבת כל חמישי אל תוך הלילה ולצפות במפלץ הספק מצחיק ספק עצוב הזה פעמיים ברצף.