למי מביניכם שעקב - בפוסט האחרון נתגלע ספק ויכוח ספק החלפת מילים בלתי-נעימה ביני ובין בחורה בשם ענת המכנה עצמה "מריון". אותה ענת שהרעיפה "אהבה", אותה ענת אשר לה שלחתי חיבוקים במייל בפעם האחרונה בה כתבה בבלוגה על בדידותה בלא אפשרות להשאיר תגובות, שלחה לי בתגובה למייל זועם ששלחתי לה ובו איימתי שאם אקבל עוד טלפונים מאיימים מטעם אמה, אביה או כל אדם אחר (ואכן, קיבלתי לקו הפרטי שלי טלפונים מטרידים מצד אמה) אפנה למשטרה בגין הטרדה - את המייל הבא:

"סקיני מתוקה, אולי תלכי למרוח שכבת לק נוספת על ציפורניך במקום לשלוח לי מיילים נוטפי זעם? (עם לק אדום תראי הרבה יותר מפתה בעיניי אבא שלך, לא?)"

למי שלא מודע לכך ונכנס אליי דרך הדף הראשי - אחד מנושאיו הראשיים של בלוג זה שלי הוא היותי ניצולת גילוי עריות מצד אבי במשך חמש שנים.

מתוך המייל הספציפי הזה וגם כאלה שקדמו לו, אני מתוודעת בכאב ובזעם לחולניותם של אנשים, לאכזריותם, ארסיותם ולהיותו של כלי האינטרנט כלי מטעה ומהתל בו כל זאב מסוגל להציג עצמו כשה תמים. בחרתי להציג לראווה את רוע ליבה של מריון למען תראה ותירא, ובכדי לומר לכם, ציבור הקוראים - הישמרו לכם מפני גילויי חיבה ראוותנים. לעיתים, גם מאחורי המילים הרהוטות למישרין והרעפת האהבה - מסתתרת נפש מתמרנת ומשוסעת שתשלוף ציפורנייה בלא היסוס לטרפה.

אני יודעת שאני - אני את הלקח שלי למדתי. ואולי טוב שכך.