אני מרגישה קטנה-קטנה-קטנה. קטנה כמו טיפת מים באוקיינוס האטלנטי. קטנה כמו חלקיק בניסוי המפץ הגדול. קטנה כמו חרק קטן ומזמזם. אני סופגת מכה אחר מכה, מכות קטנות ויבשות, כמו אלו שמקבל שטיח ישן תלוי, חלקיקי אבק ניתזים ממנו והלאה. אני מתכרבלת לתנוחת עובר במיטה, מצמידה רגליי אל תוך בית החזה, מקמרת את כפות רגליי ומכניסה את הבהונות פנימה, פנימה, פנימה. עשו לי "פוּ", וכמו סביון התעופפתי לכל עבר. שלא יראו אותי, אני חושבת. שאעלם מכאן והלאה. שלא אנסה, ולא אשתדל, ולא אושיט את כפות ידיי החוצה, אל האוויר החנוק הזה שכולא אותי בתוכי. אל הידיים שמכות בחזרה כמו סרגל על ידו של תלמיד שובב. עוד 25 דקות ארוכות אצא החוצה, ואהיה. וכמה שלא רוצה להיות. וכמה שמבקשת להתפוגג אל תוך החלל. אל, אל, אל. החשש מפני הדחייה משתק אותי, ואני נאלמת. נעלמת. זקוקה למישהו שיכיל, ויחזיק, ויעטוף, ויגן עליי מפני העולם התזזיתי הזה. מראות מראות הן טסות מול עיניי, תמונות של עבר, והווה, ועתיד שבו איני מעוניינת. אני נושמת את הכלום אל תוך הכלום, חור שחור שאנוכי. יחפה, עירומה, חשופה. האנטנות הדקות מתכווצות, ואני נאלמת. ונעלמת. ונאלמת. ונעלמת. אין שם איש, בתוך הבור השחור המכונה עולם. אין איש שייגע, ולא אניח שייגעו.

ועתה חובה עליי שאזדקף, ואלבש את המסיכה שלי. אני לא יכולה. אני לא יכולה. אני לא יכולה.

אני לא רוצה.

שמישהו יוציא אותי מכאן. שמישהו יחזיק אותי. אני לא מצליחה להחזיק.