כשהייתי קטנה, עוד בימי היסודי המוקדמים, ימי מחלה וחופשה מבית הספר עוררו אצלי רגשות אמביוולנטיים. מחד, שמחתי על כך שלא אאלץ לצאת אל בית הספר, אל חברת הילדים שהוקיעו אותי מתוכם. מאידך - התעוררה בי בכל פעם מחדש התקווה שאולי יצלצלו לשאול לשלומי - אך התקווה הזו נותרה בגדר תקווה בלבד. איש מעולם לא צילצל, ואני נותרתי בודדה אף יותר, כואבת את עובדת היותי לבד.

כשאני כותבת את הפוסט הקצר הזה, אני נזכרת באותם הימים. אותם רגשות אמביוולנטיים שבים ועולים בי כשאני חושבת לספר כאן, בבלוג, על הביקור אצל הכירורג הבוקר. זה האחרון בדק את תוצאות בדיקת האולטרסאונד האחרונה שלי (שלמעשה, בוצעה כבר לפני כמה חודשים) וקבע כי עליי לעבור ניתוח - כריתת כיס המרה באמצעות לפרוסקופיה (ואם יהיו סיבוכים, יאלצו לפתוח את הבטן), בעקבות אבנים ונפיחות שנתגלו בו. אני תוהה אם למישהו יהיה אכפת - כאן, בבלוג, ובמציאות היום-יום. אני תוהה בליבי אם אחותי, אחותי אשר ניתקה כל קשר עמי, תתעניין ולו במעט. האם תשאל לשלומי? אולי תגיע לבית החולים? אני מהרהרת באפשרות ואז פוסלת אותה מיד. היא בוודאי לא תגיע. ובעבודה? האם ישאל מישהו לשלומי? השותף עימו עובדת? הבוסית? הטכנאים בחדר השידור והבקרה? ומה עם החברות? הן וודאי לא ידעו. לא אתקשר במיוחד בכדי לספר.

ושוב היא שם, הבדידות.