בימים האחרונים אני אוכלת את עצמי. שלחתי את קורות חיי ל-21 מקומות, וקיבלתי שתי הצעות בלבד. זה כשלעצמו מבהיל אותי - מדוע לא קיבלתי יותר הצעות? האם קורות החיים שלי אינם טובים מספיק? האם לעולם אוכל למצוא עבודה אחרת במידה ואאבד את עבודתי הנוכחית? את הריאיון הראשון ביטלתי מרוב פחד. השעות דווקא היו נוחות - חצי משרה בין שתיים לשבע כמזכירה במשרד עו"ד. כיוונתי לשם, שכן אמרו לי שהשכר במקומות שכאלה גבוה. כאמור, ביטלתי מרוב פחד. לריאיון השני הלכתי - לצערי. חזרתי מובסת ותלושה. עם היכנסי למקום, ידעתי שלא אהיה מסוגלת. כבר למטה, במבואה, חשתי בכך. מגדל ענק ונשים מחוייטות וגברים מעונבים מסתובבים שם - הזכיר לי במעט את מגדלי עזריאלי והתחושה ההיי-טקית שאופפת את המקום. נרתעתי. עליתי בכל זאת בהגיע השעה, והמקום נראה לי קר ומנוכר, יוקרתי ואכזר. אני יכולה לחזור לשם בדמות פלאשבקים, והדבר מעביר בי צמרמורת. הריאיון היה קשה. לפתע לא יכולתי לראות עצמי אפילו גורסת ניירות - ומה יכול להיות קל ופשוט מכך? לא יכולתי. הרגשתי משותקת. שיחקתי את המשחק והמשכתי בריאיון בעודי יודעת שאינני שבה לשם. אין לדעת אם אמצא חנייה בכל יום, הלבוש צריך להיות רשמי ומוקפד (ואילו אני מתהדרת לי בשמלות ומחשופים נדיבים, מה שבשום פנים ואופן אינו מקובל במקום שכזה), ובמסגרת העבודה היומיומית צריך גם לגשת למשרד הדואר שנמצא במרחק הליכה של 5-7 דקות - וזה לא בא בחשבון. אינני מסוגלת ללכת, וזאת מבחינה פיזית. אחרי דקה של הליכה אני מתחילה לכאוב ולהתנשף, ובכלל - אני צריכה את הכיסא. הכיסא אליו אהיה מחוברת, נטועה במקום אחד במשך חמש שעות. הצורך שלי באחיזה, ברוטינה, בהישארות. אני יודעת שזה אולי נשמע מגוחך - אבל ידעתי שלא אהיה מסוגלת. ובעזבי את המקום, תהיתי אם זוהי אכן המשרה שאני מחפשת. ועוד עלה במוחי - אם לא במזכירות - במה אוכל לעסוק? אינני מוכשרת לדבר. את החיפוש אחר עבודה הפסקתי, ואני נאלצת להישאר ברשת בלית ברירה. את שלושת הימים האחרונים העברתי בבית, וכמו שקורה בכל פעם שאני מתנתקת ולו במעט ממקום ושגרת העבודה - גם היום, יום בו אני שבה לעבודה, מתעוררת בי החרדה. החרדה החברתית, והחרדה שמא לא אצליח לתפקד. ואני חייבת. חייבת. אני חייבת לעמוד על שתיי רגליים איתנות, ואני רועדת.

 

ביום שני הבא יש לי פגישה עם מנחה הקבוצה שאליה אני רוצה כל כך ללכת - הסדנה ליחסים בתוך קבוצה. אני מקווה שאתאים, ושגם מועד הפגישות יהיה לי נוח, ושאצליח להגיע. נטל העבודה ברובו מורכב מאותה חרדה חברתית שלי - עליי להתמודד עם הקושי הזה אחת ולתמיד. אינני יכולה להישאר מפוחדת מהצל של עצמי. עליי ללמוד כיצד לא לפחד מהאנשים שסביבי, וללמוד כיצד לתקשר עימם. להביט לשד בלבן של העין, ולחשוף מולו שיניים צחורות וחיוך צוחק.

 

 

וכמה שהסטיקר הבא דיבר אליי...

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אני מפחדת מחוסר תגובות, ולכן חוסמת את האפשרות להגיב. למי שבכל זאת רוצה, אם קיים...אפשר בפוסט האחרון. סליחה.