ושוב, בעקבות שיחה עם שרה וביקור בבלוגה, צף ועלה לו נושא הביצה הישרא-בלוגית שבה אינני חברה, מתוך החלטה אישית שלי. הסרגלים אינם נותנים מנוח, ומלווים אותי בכל פסע ופסע. אז ביקרתי אצלו ואצלה, חיכיתי קמעה לתגובות, ובהיעדרן חיש-חש החלטתי לשוב לי אל תוך הבועה השקופה והמוכרת. האנטנות הפגועות מתכווצות אט ונכנסות פנימה, אל תוך הגוף המשובלל.

בראש מושפל אני מודה שאני תוהה בלבי מה עלה בגורלם של אודיסאוס, רחם פרגיה, אל באנדי, אאוטקסט, צ'ילי, שירה חורש, אנת'יאה, איתי ועוד רבים וטובים שהדירו רגלם מהבלוג שלי. האם הייתה זו החלטה שקולה כנגד התעקשותי שלא לבקר בבלוגים שלהם, או שמא הפכתי מאוסה בן לילה, לא מעניינת, אובר-דרמטית, חוזרת על עצמי? ובכלל, כמה כבר אפשר לשמוע על אב שאנס את בתו, על אם שהביטה הצידה, על בחורה גבולית, מדוכאת ובעיקר - שקועה בעצמה? הלוואי, הלוואי שהיה לי מה לתת מעצמי. מה להעניק בתמורה לכאלה שעודם מבקרים ומגיבים כאן, כאלה שאולי ינטשו מחר או בשבוע הבא. כאלה שאולי, בסתר ליבם, מקווים שאגיע גם אני לבקר, ואקרא גם אני את מחשבותייהם והגיגייהם. הלוואי שידעתי לתאר להם, לכם, את הכאב החד שתוקף בבטן הרכה כשעיניי פוגשות במספרים. ההשוואות הבלתי פוסקות. האוטומטיות המכנית הזו כמו מתג המופעל בן-רגע. את-לא-מספיק-טובה, את-לא-מספיק-טובה, את-לא-מספיק-טובה. יכולתי ללמד את תורת ההימנעות. לחם או הצטרף - או הימנע. ואני נמנעת. ומשלמת מחיר יקר ועצוב. הדדיות, כך זה נקרא. הדדיות שאיני יכולה לה. או אולי אנוכיות, ואולי אגוצנטריות מזוויעה. המחשבה קשה מנשוא, אך אני לוקחת גם אותה בחשבון.

טלי שאלה אותי לפני כמה ימים מה הייתי אומרת למטופלת לו סיפרה לי שאביה אנס אותה. השאלה מהדהדת בראשי, עודה. מה הייתי אומרת, מטפלת מושלמת שכמותי? אני, אני שכבר ידוע ומובן כי ייעודי הוא לעסוק בתחום הטיפולי? נעזוב לרגע את שאלת הגבולות אשר בגינה נידונה השאלה (שהרי, אם במסגרת משפחתי הדיספונקציונלית לא ידעתי גבולות מהם, מה מותר ומה אסור, מהי חציית קו אדום ומתי על הנורה האדומה שבראשי להבהב - האם אגיב בשאט-נפש לשמע בחורה מספרת לי על התעללות אביה בה, או על ילדה המספרת לי על שיחותיה עם אמה בדבר יחסיה של האם עם אביה?) - בשלב זה של חיי אני בוחנת לראשונה את האופציה שאולי, בדומה לכאן, לביצה הישר-בלוגית - שאולי אין לי מה להעניק. וודאי ובוודאי שלא למטופלים הממתינים למוצא פי בדבר החלטות הרות גורל או אפילו לתגובותיי להתנהלות חיי היומיום שלהם. אני, שאת מירב שנות חיי העברתי במחשבה שאהיה מטפלת - תוהה כיום אם אני מסוגלת להעניק מעצמי. כמה כוחות כבר אוכל ואדע להקדיש למטופל - אם כל הוויתי וקיומי מרוכזים אך ורק בי? אם את כוחותיי אני אורזת היטב ומשמרת על מנת לקום בבוקר, על מנת לחייך בעבודה, על מנת לתפקד? אני יודעת כמה תובעני הוא המקצוע. אני רואה את דובדבניל, ואת טלי - ונבהלת. האם אדם שכמותי יכול להקדיש את חייו לאחרים? האם אני מסוגלת להעניק את שהענקתי בעבר (והענקתי, הענקתי), להקשיב לצרותיו של האחר, לגלות אמפטיה כנדרש ולטפל, ולטפל, ולטפל? כן, אני רוצה. אני רוצה, אני רוצה, אני רוצה. אבל בעיקר - אני רוצה את כוחות הנפש הנדרשים לשם כך. את הנכונות לצאת מתוך עורי למען מטופל. אינני רואה את עצמי עוסקת בשום מקצוע אחר. ואם כך הוא הדבר, ואם אינני מסוגלת להעניק, לאסוף את מחשבותיי ולהתרכז באדם אחר, להתמסר לו לחלוטין - אפילו לא כאן, בעולם הוירטואלי - על אף שמנסה ומשתדלת - כיצד אוכל להתמסר למטופל מן המניין?

אני מצטערת. אני מצטערת על שאיני יותר. יותר קשובה, יותר תומכת, יותר שם בשביל האחר, בשבילכם.