אין לי שמץ של מושג אם עידכנתי בנושא ואין בכוחותיי לבדוק, אז הרשו לי להתנצל במידה וחוזרת על עצמי.

מחלת הסרטן שבה לפקוד את אבא שלי. הפעם מדובר בסרטן בשלפוחית השתן - סרטן שהוא אגרסיבי בהרבה יותר מסוג הסרטן הקודם שהיה לו, וכזה שגם מוכר בהתפשטותו המהירה. מזה כשבועיים שאנחנו יודעים. בשבוע שעבר אושפז פעמיים במהלך הסופ"ש, וחזר כשקטתר דבוק לרגלו. במהלך אותם ימים נאנק מכאבים, גנח ונאנח ללא הרף. ואני? מבולבלת, אמביוולנטית, בדיסוננס עם עצמי. אני חושבת שבאותם ימים עברתי את כל מארג קשת הרגשות האפשריים - מכעס ועד חמלה, מזעם ועד רחמים, מרצון שילך (ולו רק בשביל שאמא תקבל את כספי ביטוח החיים שלו, אמא שנאלצת להתמודד במקביל עם עקירת כל שינייה התחתונות ללא אפשרות כספית לממן שתלים, עם הכאב הפיזי, ועם העובדה שהיא עומדת לאבד את עבודתה) ועד פחד שילך. בדמיונותיי כבר חזיתי בהלוויה, בשבעה. ניסיתי לחשוב על כיצד אתמודד עם הכאב והבלבול, ולא האמנתי לרגע שאצליח להתמודד מבלי להתפרק כליל. כרגע דבר אינו ידוע - הכול תלוי באיזה שלב נמצאת המחלה - ואת זה נדע רק ביום שני, לכשינותח בבית החולים השרון.

במקביל, המטאור אשר שמו "איך-לעזאזל-אתמודד-עם-השחרור-מהמחלקה-הפסיכיאטרית" נחת עליי אתמול, ובגדול - לאחר שבקבוצת "תחומיי עניין" הצגתי את אתר הצילום שלי. אני יודעת שעתה עליי לחשוב על חזרה לעבודה, והדבר מעלה בי שאגות בעתה חרישיות. רק לא להדאיג את אמא. שחקי אותה פניי פוקר, אני אומרת לעצמי. חייבת להמשיך ולתמוך באמא. לדאוג שהיא נחה, שותה, אוכלת. לא לוקחת יותר מדי משככי כאבים. את התותבות הפרימיטיביות מממנות לה אני ואחותי - לחוד וביחד. אמא בוכה בפניי. "אני רגילה לתת, לא לקבל", היא מתייפחת ואילו אני נחנקת מדמעות. אין לה. אין לה בשביל עצמה.

מחד, אני מרגישה שמיציתי את חווית אשפוז-יום. מאידך - אני חרדה ומתאבלת על שחרורי ביום חמישי הקרב ובא. אני מתאבלת על הפרידה מקבוצת אנשים מדהימים - ממש כמו באשפוז-יום הקודם. אלא ששם, או אז, בימים ההם של בתר-ימי-אשפוז-יום ביצעתי ניסיון אובדני, ולימים גם הגעתי לאשפוז מלא. אני מלאה חרדות ופחדים. האם גורלי הוא לגמור שוב במחלקה מלאה? האם אצליח להרים את עצמי מן חורבות האבל והשינוי, החזרה הביתה - ללא התדרדרות נוספת במצבי? אני יודעת שאני חייבת להחזיק את עצמי. חייבת. וחלק מאותה החזקה משמעה לשוב לעבודה - במקביל לצרות שמגיעות בצרורות.

אתמול ניסיתי לחשוב על הפחד לחזור לעבודה. לתפקד. ניסיתי לנתח אותו, לחשוב עליו בצורה רציונאלית. אולי אני טועה (פסיכולוגית אני עדיין לא), אבל אני סבורה שבעצם, בסופו של דבר - כל פחד שלנו מסתכם בפחד האולטימטיבי - הפחד למות. גם אם במודע, וגם אם בלא מודע (ואני חושבת שבדרך כלל בתת-מודע) - הפחד למות הוא זה שמנחה אותנו - לטוב ולרע. פרויד הפריד וקיטלג את סכום כל האינסטינקטים שלנו לאינסטינקטים של חיים, ואינסטינקטים של מוות: כל פעולה מודעת שלנו בחיי היומיום נועדה להביס את האינסטינקטים של המוות - אם מדובר בקימה בבוקר, אכילה, שתייה, צמיחה בכל תחום שהוא. יש לנו את הנטייה, כשמשהו מפחיד אותנו, למהר ולומר - "אוי לא, אם כך וכך יקרה - אני אמות!" - ואני חושבת שבסך הכול - אנחנו באמת מפחדים למות. בטיפול נוהגים לשאול אותנו: "ואם תנאם מול קהל (דוגמא שכיחה) - מה יקרה?" ואז נענה למטפל - "אתבלבל, אטעה". ואז ילחץ המטפל - "ומה יקרה אז?" ואנחנו נענה - "אני אוּבך נורא". המטפל: "ומה יקרה אם תוּבך?" - ואני חושבת שפה היינו אומרים - "אז אמות". ובינינו - גם אם נוּבך נורא - שום דבר לא יקרה. לא נמות, באמת. אבל הפחד הזה שתול בנו עוד מיום היוולדנו. פחד הקיום (על כך דיבר תיאוריטיקן אחר, אינני זוכרת מי) גזור מפחד האי-קיום - כי אם אנחנו קיימים היום, הרי שקיימת גם האלטרנטיבה האחרת - אנחנו יכולים שלא להיות קיימים (משמע - נמות), וכך אנחנו פוחדים גם מפעולות שנועדו לקדם אותנו הלאה - הן מזכירות לנו שאנחנו קיימים - משמע - אנחנו יכולים גם שלא להיות קיימים. אני יודעת ששום דבר איום לא יקרה אם אחזור לעבודה, אם אעבוד. מקסימום, כמה התקפיי חרדה. ומהם התקפיי חרדה אם לא הפחד למות? ואני יודעת שלא אמות. אני גם יודעת שעברתי כל כך הרבה בחיי, ולא משנה כמה קשה ומתיש היה - הנה אני, כאן, חיה כדי לספר את הסיפור. אם כך - ממה יש לי לפחד?

הלוואי והדברים היו כל כך קלים. הלוואי והביצוע היה קל כאמירה. אני מפחדת, אני חרדה, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת. אני מפחדת לדחות שוב את החזרה לעבודה עד אין קץ, ליפול שוב ברשתו של הדיכאון, להסתגר שוב בתוך הבועה המוכרת. אני מפחדת אני מפחדת אני מפחדת.

נ.ב - גברת נטלי, אני יודעת שאת נכנסת לכאן. יש אופציה שמאפשרת לי לראות מי נכנס ומאיפה. עוד פעם אחת ואתפוס אותך, ואת יכולה לנשק את הנייד שלך לשלום. אה, ורק רציתי לציין שנסיונות ההסתה שלך של אמא כנגדי די מיותרים וגם דיי פתטיים - היא יודעת יפה מאוד שאת סתם ביצ', כמוני. אל תטרחי.

צרחה, כאילו משום מקום, מפלחת את האוויר העכור:

"אז אני עוזבת!!! אני עוזבת!!! ש-לום!!!".

אני עוזבת את החווה שלי בפייסבוק ומוצאת את אמא בוכה. היא מציתה סיגרייה בעוד שהטלפון מצלצל. "את רוצה שאענה?" שואלת, ועונה מבלי להמתין לתשובה. אחותי על הקו - לא הפתעה גדולה. הא ממררת בבכי. "אישה שאסור היה לה להביא ילדים לעולם, היא והדרמות שלה. אסור היה לה! אסור!" - גם היא בוכה. "אני לא חוזרת. אני לא חוזרת", היא ממללת אל תוך האפרכסת תוך כדי בכי. "תנשמי עמוק", אני תופסת את עמדת המפייסת, "אני כבר ארגיע אותה. תירגעי".

מעטפה שאמא פתחה בטעות. על כך הושתת הריב. מעטפה מהבנק הלאומי המבשרת לאחותי שהם מבטלים לה את האשראי. אמא פתחה בטעות, והאחות משתוללת. הרי אין היא באמת זועמת על כך שהמעטפה נפתחה עבורה בטעות - היא מתוסלת משום שהיא בחובות, עברה את מסגרת האשראי שלה מזמן וכעת הוא בוטל.

היא חייבת לאמא קרוב לעשרת אלפים ש"ח על התשלומים למכונית. התשלומים החודשיים, אלפיים ש"ח לחודש, יורדים מחשבון הבנק של אמא והאחות אמורה לשלם לה ממשכורתה. מאין תשיג את הכסף לשלם לאמא כשהיא בחובות עד מעל הראש, בעצמה? אני מאמצת את סגנון אלון-גל, ומכריחה את אמא להתקשר לבנק ולבטל את הוראת הקבע. אמא אומרת שכן, זה מה שחייבים לעשות - אבל ביני לבין עצמי אני שאלת את עצמי: איך אפשר לבטל הסדר תשלומים שכבר נחתם? גם אין אפשרות להעביר את התשלומים החודשיים לחשבון הבנק של הקטנה. הפתרון היחידי המסתמן באופק: למכור את הרכב. הקטנה תצטרך להשלים עם עובדות החיים הקרות והנוקבות ולנסוע באוטובוסים.

אמא מבקשת ממני להתקשר אל האחות ולבקש ממנה לחזור הביתה כך שתוכל לבשר לה על החלטתה למכור את הרכב - במידה ואחותי לא תחזיר לה את הכסף שחייבת. מבקשת להישאר מחוץ לתמונה, אני מבקשת לשלוח ס.מ.ס. אמא מתעקשת שאדבר איתה. אמא מבקשת - ואני עושה כבקשתה. התוצאה? אחותי מוציאה את כל זעמה ותסכולייה עליי. בניגוד לאמי - אני איני מוכנה לספוג מניפולציות רגשיות זולות ("אוקיי, אז אלו החיים שלי או הכסף. החיים שלי או הכסף. בסדר גמור"), ומנתקת.  עכשיו אני הרעה בסיפור.

אמא מתקשרת שוב אל אחותי, ושבה למרר בבכי למרות ניסיונותיי למנוע חילופיי האשמות כואבים ובמקום לדבר על פתרון מעשי לבעיה - ת'כלס ודי. בשלב זה איני יכולה יותר לשלוט על המתרחש, ואני פורשת לחדרי ומשאירה את אמא עם אחותי בטלפון.

השתיים, כאילו שלא ידעתי מראש, משלימות. אמא מגיעה אל החדר ונותנת נשיקה כאות תודתה לתמיכתי. ואילו אני יודעת שאחותי תמשיך בשלה - ושאמא שלי לא תראה פרוטה. אני משאירה את המידע הזה לעצמי, ואת הוויכוח המתחדש ליום אחר. היום כבר אזלו כוחותיי.

שקט לכבערך רבע שעה, עד שהשמוק מתערב. אינני שומעת את דבריו - אמא מתפלצת ומתחילה לצרוח שוב. שוב קמה, מגיעה אליה לסלון (שם ממוקמים, באופן מקומם למדי, השמוק והמחשב גם יחד - לאמא עוד נותרה עבודה שהיא מעוניינת להספיק לסיים להיום) ומדריכה בקול - "די, מספיק! להתעלם! לא לענות!". אמא קוטעת אותי, נסערת - "כולם משוגעים במשפחה הזו, אני כבר לא יודעת מה לעשות! הוא חושב שאני משקרת לו!!!". אני מחבקת אותה, ואיני עושה כל ניסיון שהוא, ולו הפעוט ביותר, להשקיט את קולי - "את יודעת שהוא חולה נפש, נכון? את יודעת שהוא פרנואיד, נכון?". אמא ממלמלת "כן, כן...". "אז די. לא לענות לו, הוא אוויר. אוויר!".

"הנה, הגיעה הצדיקה", אני שומעת אותו ברקע. מתעלמת. הוא אוויר גם בשבילי.

וכל המטען העודף מגיע יום לפני שאני נפגשת עם מאמנת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי לשם מציאת עבודה. לעזאזל עם הכול. נגמרים לי הכוחות.

עדכון 12.8:

הייתי בביטוח הלאומי ונפגשתי עם מנהלת חברת ההשמה. ביחד עברנו על דברים שאני יכולה לעבוד בהם (מטלמיטינג ועד מזכירות או פקידות - בתקווה, גם משהו שקשור לצילום). התחייבתי לעבוד חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע - וכל זה עבור אלפיים שקל בחודש. לא מציאהה גדולה - אבל מנכסת בה תמיכה מלאה של מדריכת השמה לאורך הדרך במשך שנה וחצי. כולי תקווה שבעוד שנה וחצי כבר לא אצטרך את המשרה שתימצא לי (בתקווה) - כי אטפל בחניכים. אורית, העובדת הסוציאלית ששכרה אותי לעבודה טרם מצאה לי חניכ/ה. מקווה שבקרוב. וכמו כן, אני מקוווה שבחברת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי ימצאו לי עבודה שאצליח להתמיד בה - לפחות עד שאתחיל לטפל - מה שנראה מאוד מעורפל ובלתי ברור כרגע...

ימים יגידו, אני מניחה.

לא קיבלתי את העבודה במתנ"ס.

ישבתי מול AllJobs ושלחתי קו"ח ללא שליטה. עבודה החל משמונה בבוקר? הולך. דרוש אופיס על בוריו? לא יודעת אקסל, אבל שיהיה. שלחתי ל-34 משרות. בדפדוף מהיר על העבודות שבחרתי, מאוחר יותר, נחרדתי לגלות משרות של שיווק ומזכירות אצל עורכי דין. מה חשבתי לעצמי?

הטלפון לא מצלצל. אחרי תקופה סוערת ומלאה התרחשויות ותהפוכות, מגיע השקט הבלתי נסבל. השקט שמעוות ומחולל את הנפש, ומעניק משמעות חדשה למינוח "חוסר אונים". אין הצעות למשרה, ובעצם אני גם לא רוצה. להתרוצץ שוב מריאיון לריאיון, לנסות להרשים, להתחבב. לחפש חנייה. כל התהליך הבלתי נסבל הזה, כל התהליך הזה שמאמלל אותי - ורק בכדי למצוא, וגם זה בגדר האולי, משרה ששוב לא תתאים כי א' וב' וג'.

התחקירנית טרם התקשרה. ספק אם תתקשר. ביום שני וודאי לא אמצא את תמונתי ב"לאישה". הראומטולוג בוודאי לא יאשר את הפיברומיאלגיה שלי ביום חמישי. רואה שחורות. יושבת מול מסך המחשב, משתינה כל חמש דקות, מעשנת בשרשראות ומתבוססת ברחמים עצמיים. הו, כמה רחמים עצמיים.

אין לי אנרגיות. נגמרו לי הבטריות. אין לי למה לצפות. אין לי סיבה לקום לבוקר חדש. אפילו עבודת החונכות אליה התקבלתי לא מצליחה לספק אותי. האם אי פעם ארגיש מסופקת?

אין. אין כלום. פסימית, כהרגלי. מדוכאת. אני רוצה לישון, ולא יכולה.

(אם מישהו מעוניין להגיב בכל זאת, מוזמן לעשות זאת בפוסט האחרון הפתוח לתגובות)

לחכות לתחקירנית שתתקשר.

לחכות לאבא שיודיע לי מה קורה עם המשטרה.

 לחכות לליהי, העובדת שהתפטרה, שתתקשר ותענה לי על שאלה קריטית לחקירה.

לחכות לתיק שלי מלניאדו.

לחכות ארבעה חודשים עד שנתבע את הביטוח על התאונה שלי.

לחכות לטלי שתעביר לי את כל התיק הרפואי שלי.

לחכות לטכנאי שיחבר את המדפסת כך שאוכל לסרוק ולשלוח פקסים.

לחכות לעובדת הסוציאלית שתתקשר לטלי.

לחכות לטלי שתתקשר לעובדת הסוציאלית.

לחכות למזכירה מהמתנ"ס שתגיד לי אם התקבלתי לעבודה או לא.

לחכות להתקלח עד שיסדרו את הבוילר.

לחכות באור אדום ברמזור.

נמאס לי לחכות!!!!!!!!!!

סליחה, אני פשוט מרגישה שאני עומדת להשתגע.