כאשר ניידת משטרתית ואמבולנס פקדו את ביתי, ידענו אמא ואני שאסור לי התאשפז במחלקה הפסיכיאטרית. סיכמנו בינינו שלקחתי עשרה כדורי נומבון (כדור שינה חזק) בכדי להירגע מהתקף חרדה קשה ולישון, כאשר האמת היא שחצי שעה קודם לכן - לקחתי את כל הכדורים שנותרו אצלי בחדר -כשלוש מאות כדורים מסוגים שנים,  ואף למעלה מכך. שולחני הקטן עתה התפאר בערימות עירומות של טאבולות ריקות מתוכן. הטריגר שהפך את עולמי באופן מחליא הוא אמי, שגנבה ממני שוב, בחרף להפצרותיי ובקשתי הנרגשות אליה מחשבון הבנק שלי -  שלוש מאות שקל, כך טוענת - אך הגירעון הוא גדול בהרבה יותר. לאחר התקוטטות פיזית עם אמא וצרחות מפי שתינו (עד שכאב לי הגרון), הסתגרתי בחדר והתחלתי נוטלת אט-אט את מצבור התרופות שחסכתי. טלי, הפסיכולוגית שלי, שיתפה את אמא ואת המשטרה. עתה שלחו כבר ניידת משרה ואמבולנס לביתי בכדי להעביר אותי לאשפוז בחדר המיון של תל השומר.

לאחר שהבטיחו כי איש לא יאשפזני בלא הסכמתי, הסכמתי לנסוע עם הפרמדיקים לחדר המיון, שם חיכתה לי מילה. "את חייבת להירעות רעננה, עירנית, מחוייכת וחיונית", הורתה אמא, ואני מודה שבתחילה העמדתי פנים לא רע. הבעיות החלו כשדיבורי החל נפגם (דיברתי בצורה מאוד לא ברורה וקוהרנטית, גמגמתי וקרטעתי. לו היה לי שקל על כל פעם שנזרק אליי אמש "דברי ברור, אני לא מבינה אותך!", יכולתי לפנק את עצמי בכמה מסאז'ים טובים. לא רק שדיבורי נפגם, אלא גם שיווי משקלי, ומצאתי את עצמי נופלת אל הרצפה באופן נשנה וחוזר. אמנם הקאתי בבית בפקודת אמא - אך רוב הרעלים עוד נשתמרו בגופי והקשו עליי לתפקד, להעמיד פנים שהכל בסדר. הועברתי לאחר כשעה למחלקה הפנימית, שם ניסיתי לחולל נס ביכולת השווא שלי, התחננתי על שלא תאשפזני הפנימאית, אך היא היתה בשלה - עקשנית, קשה וגסה - "אני מאשפזת אותך, ונגמר הסיפור!". לא הייתה לי ברירה. נאלצתי לבלות את הלילה במחלקה הפנימית. לא ספרתי את מספר הפעמים בהם העירו אותי בלילה למטרה זו או אחרת, אך הדבר לא הפריע לי, משום שידעתי שמיד לאחר שיעזוב האח התורן שמדד, דופק ולחץ דם וחידש אינפוזיות ארדם מיד בחזרה. כאשר הגיע האח התורן וקרא בשמי, התפלאתי לנוכח הקירות הלבנים שמולי. דקות ארוכות לא הבנתי היכן אני, ובתנועה אוטומטית, ללא דבר בידיי, הגשתי את האצבע ואת האמה השמאליות שלי מול שפתיי - התכוונתי לעשן, ולא היה ברור לי מה אני עושה. השיא הגיע למחרת הבוקר, כששאלתי את אמא מדוע לקחו לי את המחשב הנייד והבהרתי לה שאני רוצה אותו חזרה, היא רק הביטה בי בעיניים דומעות ושתקה. המשכתי לשאול. "מיקי...", היא מתאוששת ומשיבה - "המחשב שלך בבית." - "לא, הוא כאן! הרי הייתי איתו!". דקות ארוכות עברו עד שהבנתי - הזיתי. הזיתי את הימצאות הסיגריות, והזיתי את המחשב הנייד. הרכנתי את ראשי בבושה. עוד לפני כן, באמצע הלילה - שוב איבדתי את הסוגרים על מכנסיי, ועשיתי במיטה. אחות רכה תמכה בי כאשר לא מצאתי ידי את הכוחות לצעוד ולא צעד אחד, והלבישה אותי בפיג'מה נקייה. אני לובשת אותה ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לכם. או לעצמי.   

יום לפני כן, התפטרתי מתפקיד החונכת. חיי יהוו עדי - לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החולים - ולא הצלחתי להתמודד עם עצמי. בסוף כל יום עבודה הייתי חוזרת עם התקפיי חרדה מאסיביים, חרדה מיום הטיפול הבא. קשה לחיות חלום במשך שנים - להיות מטפלת - ולגלות שלפחות לעתה - אינך בנוי אליו.  רגשית. אני מרגישה כי אכזבתי את עצמי, את הבוסית שלי וגם את מטופלים ומשפחותייהם. אני יודעת שיש לי עוד זמן, ושאולי בעתיד אחליט להשקיע יתר בפן האקדמאי, במקצוע הפסיכולוגיה, והלואי ויכה אותי ברק כאן ועכשיו אם אשקר ואומר שאיני חושבת שיש לי את היכולות לטפל באנשים. אני יודעת שאני יכולה. יכולה, אבל לא כרגע. אני מרגישה שאיכזבתי גם את טלי ואת דובדבניל, שדחפו אותי ועודדו אותי במהלך כל החודש האחרון. אך אני יודעת אם אקבל את המשרה בסוכנות הדוגמנות ממילא לא אוכל לשלב את השניים - טיפול וצילום. לא משנה כמה עייפה ורצוצה ארגיש במהלך יום צלום - ארגיש מרוצה ומשתוקקת לעבוד על הצילומים. כאשר אני חוזרת, כאמור, מיום עבודה בחברת החונכויות - אני נאלצת להתמודד עם כוחות מותשים, תיסכול ורצון עז לבעוט במטופליי. לו הייי נשארת - הייתי עושה להםעוול, מן הסתם. הייתי חייבת לברוח משם.

בחרתי את הדרך הקלה - וברחתי. איני גאה בעצמי כלל וכלל. נהפוך הוא - אני מאוכזת מעצמי עד עומקיי נשמתי.

בעיה נוספת היא שצילום, מהנה כל האפשר  - גם טומן בחובו תסכולם שונים ומשונים. לכל דוגמנית אני צריכה לתאם עם בעלת הסטודיו (המקסימה) שלי, עם המאפרת ועם מעצבת השיער. במהלך החורף אצטרך לצלם בסטודיו ובסטודיו בלבד - וזה האחרון לא יספיק לי. אני חייבת למצוא סטודיו נוסף, זול יחסית. בנוסף, עליי לפרסם מודעה המחפשת אחר מעצבת שיער - כי עם אחת אי אפשר לעצב. יש לי צבא של מאפרות ומעצבת שיער אחת. נהדר...

כרגע, בתור פרילאנסרית, יש לי לפחות חמישה או שישה בוקים לצלם כרגע. הביטולים...אחת כבר ביטלה. אומר לכם - אין דבר מעצבן, מתסכל ומעליב יותר מאשר לקוחה שמבטלת. אין, פשוט אין.

אני ממתינה בדריכות לטסט הבא והקובע שלי, אשר יתקיים ביום חמישי הקרוב. ביום ראשון שלאחר מכן אקבל תשובה סופית. אלוהים, אני זקוקה לעבודה הזו כמו אוויר לנשימה. בבקשה, עשה שבעל הסוכנות לא מנצל אותי כדי להשיג עוד בוקים לבחורות, שהא באמת באמת רוצה להשקיע ב ולקבל אותי אל חיק סוכנותו.

2:23 דקות. אין לי תרופות. במהלך הלילות הבאים אני משערת בנפשי שאעבור גמילה. גם זה לא יהיה בדיוק קל...

לפני כחמישה חודשים, כאשר התקבלתי לעבודת חונכות לפגועיי נפש, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה, לראשונה בחיי מזה שנות כמיהה ארוכות בלטפל בפגועיי נפש, הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות לגעת בנפשו של אדם פצוע, שותת דם, כואב ומצא לחיבה ולאהבה, ההזדמנות להשפיע, לעזור, לשנות.

כיום, כחודש לאחר שהתחלתי את עבודתי עם פגועיי הנפש, בועה מתנפצת לה. הכמיהה המונומנטלית בצורת חלום שינתה את פניה. כעת אני מבינה - טיפול בנפגעי נפש הוא לא טיול בשדה שושנים - אלא עבודה קשה, מתסכלת, מייגעת ומתישה במיוחד.

ידעתי שאני לוקחת על עצמי אתגר רציני כשלקחתי לידיי את הסכיזופרן. למעשה, אין הוא אך סכיזופרן - אלא גם אוטיסט (PDD חמור) ובעל פיגור. העבודה עם הסכיזופרן מייגעת. אין הוא יודע לקשור את שרוכיי נעליו, אין הוא יודע לגרוב גרביים, ואין לו את המיומנויות הבסיסיות ביותר. הוא מחטט בפחיי אשפה ואוסף זבל מהמדרכות. הוא שומע קולות בראשו, קולות של שוטרים אשר בהזיותיו אוסרים אותו ומתעללים בו. שיחה טיפוסית עם הסכיזופרן מתנהלת בערך כך:

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "אני מפחד מהשוטרים. מה הם יעשו לי?"

אני: "שום דבר. הם לא יעשו לך שום דבר".

סכיזופרן: "מה הם עושים?"

אני: "הם מטפלים באנשים רעים. אבל אתה לא איש רע".

סכיזופרן: "הם יקחו אותי לבית הסוהר?"

אני: "לא."

סכיזופרן: "אז מה הם עושים?"

אני: "שום דבר."

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "שיקחו אותי לבית סוהר".

אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל הבנתם את הרעיון. וכך, שעתיים שלמות. אמו של הסכיזופרן אינה מעוניינת בו בביתה, והאב נראה שאינו בקו הבריאות הנפשית, גם הוא. לאחרונה עבר הסכיזופרן להמציא סיפורים על גמדה כלשהי, ספק אמיתית ספק דמיונית. ובמשך שעתיים שלמות אנחנו חוזרים על עצמנו באופן מתיש ומייגע. נראה שהסכיזופרן קולט את דבריי - אך אז שב לעסוק באובססיות המטריפות את מנוחתו. לזכותי תיזקף העובדה שכבר הצלחתי ללמד אותו לשטוף ידיים לאחר שהוא הולך לשירותים, וללמד אותו שלא לחטט באפו. אין לי מושג אם הוא ממשיך לקיים את דבריי בעת שאיני עימו. הוא מזהה אותי, וחושש, במסגרת חרדת הנטישה שלו, שאעלם. לאחרונה אושפז במחלקה הסגורה לאחר שתקף את אימו, וזו האחרונה עייפה מלטפל בו. גם בית החולים אינו מעוניין בהישארותו - עתה, משאינו תוקפני עוד, אין לו עוד מה לחפש במחלקה. במסגרת ביקוריי אותו במחלקה הסגורה נתקלתי במטפליי לשעבר - אותן האחיות העוינות והרופאים שטיפלו בשעתו בי. בגאווה רבה הצגתי את עצמי לפנייהם, וסיפרתי כי כיום אני מטפלת, בעצמי.

בינתיים, שוחרר הסכיזופרן לביתו, וכעת אנו דנים באופציה להכניס אותו למוסד סיעודי, הוסטל. עוד ארוכה הדרך עד שיימצא עבורו ההוסטל המתאים עבורו ועד שאכן יועבר לשם, ואילו אז ייפרדו דרכנו.

את ילדת הזאבים פגשתי לראשונה אתמול בבוקר. המטופלת השנייה שלי. במבט ראשון, כאשר היא בחברת אימה, נראה כי היא מתקשרת ומטיבה לדבר. היא שואלת אותי שאלות הגיוניות, אך נראית ביישנית ומוזנחת במיוחד. ילדת הזאבים גדלה במשפחה פתולוגית במיוחד, כאשר הוריה, לאורך התבגרותה, הזניחו במידה פושעת את קשריה החברתיים והתמקדו בהשכלתה. כל דבר מעבר להשכלתה של ילדת הזאבים נחשב ל"מיותר". וכך היא היום, מנותקת לחלוטין מסביבתה. מדובר בילדה מחוננת אשר מתחילה מכינה באוניברסיטה - אך השעתיים הראשונות עימה מספרות סיפור קשה וסבוך. לרוב היא מתנתקת, בוהה בחלל, מוצפת בגירויים שמסביבה ופורצת בצחוק הנובע כנראה ממבוכה כל כמה דקות. חרף ניסיונותיי לנהל עימה שיחה, ילדת הזאבים חיה בעולם אינפנטילי משלה.  במהלך הפגישה כולה הוציאה אולי חמישה משפטים - כולם קשורים בצורה זו או אחרת למין. תחילה שאלה אותי: "את חושבת שהמפורסמים של הוליווד מזיינים מהצד?". לאחר שאלה שאותי מהי "נטייתי המינית", וחקרה עם מי ממפורסמי הוליווד הייתי שוכבת. לעיתים גררה אותי לסיבובים חסרי מנוח סביב הקניון, ואילו לעשר דקות בודדות הצלחתי ליצור עימה קשר כאשר חיפשנו קליפס צבעוני לשיערה המוזנח. לדקות היא דיברה ככל אדם בריא - אך גם דקות אלו נסתיימו להן והיא חזרה לשקוע בעולמה הפנימי. רגעים נדמה היה כי אינה מודעת כלל לנוכחותי, למרות ניסיונותיי השבים וחוזרים לדובבה. לעיתים השתיקה אותי באגרסיביות מה - "שקט, אני מקשיבה לשיר" - ואילו אני נאלצתי לשתוק. לכשהגיעה השעה להחזירה לאמה - לא הסבה אליי את מבטה כשנפרדתי לשלום, כאילו כלל לא הייתי שם.

אני מבינה היום כי עבודה רבה לפניי, במיוחד עם ילדת הזאבים. דובדבניל וטלי מנסות להרגיע את חששותיי ומועקתי, מדגישות כי לוקח לעיתים שבועות ואף חודשים עד שמצליחים ליצור קשר מינימלי עם המטופל. ואילו אני, קצרת רוח וחסרת סבלנות, תוהה אם ביכולתי לחכות, לנסות, לעבוד קשה ולעמול על מנת לבנות קשרים עם אלה המנותקים לחלוטין מכל מגע אדם.

אין עבודה המתישה יותר מעבודה טיפולית. משעתיים בודדות אשר במהלכן אני נותנת את כל כולי, משקיעה, משתדלת, מנסה - אני חוזרת מותשת לחלוטין. מותשת ברמות שמפחידות אותי. בשבוע הבא, לראשונה, יש לי את הסכיזופרן ואת ילדת הזאבים באותם ימים, בזה אחר זה. יהא האל עדי - איני יודעת כיצד אשכיל להתמודד. הקושי הפיזי, הקושי הנפשי, התשישות...אני חייבת לקבל את כל מטופליי (גם השלישית שכבר יועדה לי) באותם יומיים - שכן את שאר הימים אני רוצה להקדיש לצילום. השבוע הבא ריק מצילומים, ואולי טוב שכך. ממילא אזדקק לכל כוחותיי עבור מטופליי. כיצד יראה העתיד, ומה הוא טומן בחובו - את זאת אינני יודעת. אני רק מקווה שיש בי את הכוחות להתמודד.

אתמול הייתי בלוויתה של אמה של taish שלי. הלוויה הייתה קשה מאוד, אבל גם יפה ומרגשת. הרבה מילים יפות נאמרו על המנוחה - היא הייתה אישה אהובה מאוד. taish עצמה הייתה ממוטטת לחלוטין, ועשיתי את שכל שביכולתי בכדי לתמוך בה. לרגעים היה נדמה לי שאני מגזימה עם הליטופים ושליחות הידיים בכדי ללטף את הגב, את הראש או את הכתף - אבל באמת רציתי שהיא תדע שאני שם, בשבילה. התוכנית הייתה להמשיך ברכבו של החבר של taish לביתה - אבל הסכמנו שתינו שעדיף יהיה אם אגיע ביום אחר בשבעה, צפוף קצת פחות. אני מקווה להגיע אליה בשבוע הבא, ופשוט...להיות שם.

אני יודעת שאת קוראת, taish יקרה שלי. את בלבי ובמחשבותיי. ואני מקווה לראות אותך שוב בשבוע הבא. אוהבת אותך ♥

ביום רביעי נערך הריאיון בחברת החונכויות. מכיוון שעבר כבר זמן מאז, חשבתי לעדכן - למרות שתשובה סופית ודפניטיבית עדיין אין לי. הריאיון עצמו, לפי תחושתי, היה טוב מאוד. כצפוי, עלה נושא הטיפול שלי וגם נושא האשפוזים, לצערי. נשאלתי אם אני מכירה נפגעיי נפש. סיפרתי קודם על חברתי הסכיזו-אפקטיבית, ומשם עברתי לדבר על השמוק, שהוא כידוע מטורלל לחלוטין. מובן מאליו שכיניתי אותו "אבא שלי" ואפילו נאלצתי לספר בחמלה על השבץ שעבר ועל התלאות שעברה המשפחה בעקבות אותו סיוט - שהביא אותי לטיפול. סיפרתי גם שאמא מאובחנת עם דיכאון, בת לניצוליי שואה. אורית, העובדת הסוציאלית שראיינה אותי, שאלה אם אי פעם התאשפזתי. לא יכולתי להכחיש. "כן", עניתי לה, "אבל כדי לברוח מהמצב הקשה בבית. אשפוזים קצרים". היא שאלה אותי אם אני נוטלת תרופות, ונאלצתי לומר שכן - אמרתי שאני לוקחת ויאפקס (נכון) וסימבלטה (לא נכון) בשביל הפיברומיאלגיה. כשנשאלתי על הפיברו ועל האם היא מפריעה לתפקוד היומיומי שלי, שיקרתי ואמרתי שכלל לא, ואף סיפרתי שהמחלה בנסיגה (כל זאת, בעת שבהלוויתה של אמה של taish אתמול בקושי הצלחתי לעמוד במשך חמש דקות רצופות). "מערכות יחסים חברתיות?" היא שאלה. "נורמטיביות!", עניתי ללא היסוס. ב-ס-דר. אני ומערכות יחסים - מומחית, אני. ממש. ועוד נשאלתי שאלות כאלה ואחרות, אבל נדמה לי שהצלחתי לצייר תמונה חיובית למדי. "את עושה עליי רושם של בחורה אופטימית ומאוד מודעת לעצמה", סיכמה אורית, ורק ביקשה לדבר עם טלי, המטפלת. נתתי לה את המספר בשמחה, ביודעין שטלי תחזק את דעתה לשכור אותי. היא אמרה שתתקשר עוד אותו הערב - אך לא ברור אם באמת התקשרה, כי באותו הערב טלי לא הייתה זמינה, וגם הייתה במקום ללא קליטה. יכול להיות שאורית באמת ניסתה לתפוס אותה, ולא הצליחה. למחרת, ברכבת בדרכי ללוויה, השארתי לאורית הודעה שטלי אינה זמינה במרבית המקרים, במקרה ולא ציינתי, ושצריך להשאיר לה הודעה במשיבון. אז ברור שהודעה, לפחות, היא לא השאירה...

גם אתמול נראה שלא התקשרה. קבענו, אני ואורית, שאתקשר אליה היום ונדבר - אבל היא לא עונה, ולא נעים לי לנדנד. מצד אחד, אורית כבר דיברה על כך שבשבוע הבא אצטרך להגיע שוב לאור יהודה לחתום על מסמכים - ואין סימן חיובי מזה, ובנוסף, ציינה שמשרד הבריאות אינו רק מעודד אותם לשכור חונכים עם לקויות נפשיות - אלא דורש מהם לעשות כן - אבל מאידך - קולה אינו נשמע. האם התשובה היא כן? ומדוע היא אינה מתקשרת? לא לטלי, לא אליי? אני מניחה שזה גם סימן טוב (טפו-טפו!) שלא קיבלתי דחייה, ושהעניין עדיין באוויר...אבל חוסר הוודאות משגע אותי. מאוחר מדי מכדי להתקשר, ואני לא יודעת מה יעלה בעניין החונכות שאני כה רוצה

במקביל, אחרי שנתתי ל-ש' "על הראש" כמו שצריך בתגובה על מייל עויין ותוקפני במיוחד ממנו על כך שהנתון של אדם אחד שמגיע לפגישה מתוך שישה ביום אחד של פגישות הוא, לדבריו, "קטסטרופלי", ולאחר שהדגמתי לש' הנסער מה נחשב "קטסטרופלי" בעולמי שלי (לדוגמא, כשבחורה בת 24 מאבדת את אמה למחלת הסרטן בו נאבקה במשך שמונה חודשים ארוכים, כשמחלת הסרטן של חברה של אמא התפרצה שנית והרופאים מנבאים לה 25 אחוזי הישרדות, כשבתה מגלה שהיא ירשה את הגן הפגום שגורם להתפרצות המחלה וכן הלאה) - קיבלתי ממנו מייל מפוייס ומתרפס ובו הוא מביע את שביעות רצונו מעבודתי ואף מציע לי עבודה נוספת "שתכניס לי עוד שעות", לדבריו, ושהוא חושב שתמצא חן בעיניי. כמובן שהגבתי, ביני לבין עצמי, בגיחוך, אבל לעזאזל - אם לא אקבל את משרת החונכות הנכספת שלי - ייתכן מאוד שאאלץ לקבל את הצעתו, ולהמשיך לעבוד עם מאפיונר ביתר-שאת. נהדר.

מה גם שקיבלתי עוד שתי הצעות עבודה סטנדרטיות של מזכירות - אמנם לא חונכות, אבל טובות בהרבה ממה שאני עושה עכשיו, זה בטוח. והבעיה היא שאני חייבת לתת תשובה אם אני מגיעה לריאיונות ביום ראשון עד יום ראשון, וזאת כשאיני יודעת מה קורה עם אורית. לעזאזל!

אז עכשיו אני צריכה אתכם באמת, יותר מתמיד. שתחזיקו לי אצבעות שאקבל את משרת החונכות ואצליח להשתחרר, לאט-לאט, מטלפיו העברייניות של ש'.

סוף שבוע מותח ומתיש במיוחד עומד לעבור על כוחותינו...

מה אתם חושבים? התקבלתי או לא...?

נ.ב - איך ידעתי שזה יקרה?! גירשו אותי!!!

אני מתעוררת מסיוט. מוקדם. בחלומי אני מחפשת אחר הכיתה שלי בתיכון רחב גבולות ועודף מקומות בילוי. הוא הורחב, האיזור. עתה אני מסתובבת בחיפוש נואש אחר כיתתי החדשה, י"ט (סמל ללימודים אקדמאיים?) שלוש, בין אולמי ביליארד, דוכני תכשיטים, חנויות כלבו וחנות אחת שמציעה מיטות מוזהבות (זוגיות?), וכושלת בלמצוא. התיכון הוא תת קרקעי. אני יורדת אליו בגרמי מדרגות שמדרגה בהם חסרה, ומונעת את התקדמותי והגעתי ליעד המבוקש (קשיי הלמידה, הריכוז והקשב. ההגעה ליעד). אני נמצאת, בשלב מסויים, בכיתה ללימודי אנגלית, המורה מדברת באנגלית בלתי מובנת (אני מעולה באנגלית. פקפוק ביכולותיי הקיימות? בעצמי?), והכיתה מתפרעת. אני מוצאת את עצמי שוב מחפשת, תרה אחר הכיתה. י"ט 3. בכיתה ללימודי האנגלית נגנבו ממני חפציי, וגם המשקפיים אבדו. אני מתקשה לבחון את הכתוב על דלתות הכיתות, לאיזו כיתה מיועד כל חדר וחדר (בלבול? חוסר אוריינטציה באשר לדמותי, לזהותי? מגששת בעולם בלתי וודאי ובלתי מובן?) אך יודעת שבחדר המיועד ממתין לי המורה - דמותו של המנחה ללימודי הצילום שלי, שתמיד ראיתיו כדמות אבהית. וכאן, כנראה, אין צורך בסוגריים. אני דורכת במסדרונות חשוכים, עולה ויורדת בגרמי מדרגות, ונדמה שהשטח אינו נגמר. אני מגלה עוד ועוד בכל רגע נתון (מגוון הגירויים שאני נתונה להשפעתם בצורה כה מומומנטלית?). פנים מוכרות מתעלמות מנוכחותי, ועם אחת, זו מהיסודי שנטשה לטובת ה"מקובלות" וחיזרה אחריהן ללא הרף, אני מתקוטטת. נטשת אותי, אני אומרת לה ובועטת בפניה (חרדת הנטישה שלי? הכעס על אותם אלה שהלכו מבלי לשוב?).

כל בוקר, שבריר השנייה הראשונה מלווה בחשש - את מאחרת ללימודים. ואז נזכרת - לא, מיקי, סיימת. זה מאחורייך. ואז נזכרת שוב שהעולם האקדמאי עוד לפניי. ואז חוששת שוב. ומדחיקה למצולות.

אני בודקת את השעה בסלולארי. שמונה ושלושים, ומחכה לי הודעת טקסט מ-ר'. "לא שכחתי אותך, נסיכה". אני מחייכת.

י', החבר הטוב החדש והנפלא (לאן מוביל הקשר? טרם אדע), יוצר קשר במסנג'ר. לאחר נדבר גם בטלפון. כלבו האהוב שחלה בסרטן הלב נפטר הבוקר. בשלוש וחצי ליקק את פניו והעירו, כאילו רוצה לומר שלום בפעם האחרונה. אחר יצא לגינה, התכרבל תחת שיח ומסר את נשמתו. אמו של י' נפטרה אך לפני חודשיים מסרטן הריאות. בינואר השנה איבד את כלבתו. שנה קשה עברה עליו, על י', ואני מנסה ומשתדלת לתמוך ככל יכולתי.

הוא רוצה להיפגש איתי עוד בטרם ליציאתו לאפריקה לשלושה שבועות, בחמישי לינואר. ואני, אני מפחדת. מה אם לא יאהב?

דובדבניל שלי ואני יישרנו את ההדורים. עוד יש לנו הרבה עבודה לפנינו. לה, לי, לשתינו ביחד. ובכל זאת, קלישאתי וקיטשי ככל שישמע - אני מאמינה בכוחה של האהבה. ובכוחנו להשתנות למענה.

וכך מתחילה לה שנת 2009 עבורי - עבודה חדשה (טפו-טפו) בפתח (מחר ניגשת למעביד סוף כל סוף בכדי להציג לו את הדגמים שהכנתי), דובדבניל ואני מתחילות מחדש, ואולי...קשר? קשר אמיתי, רציני, נכון ואוהב? מי ייתן.