"אולי זה אני

או אולי רק נדמה לי

ואולי השתנה בי הכול

מי שמושך בחוטים

תפסיק למשוך רק ממני

כי כבר נמאס לי

נמאס לי לסבול."

(היהודים)

תאריך השחרור שלי מהמחלקה הפסיכיאטרית הוא ה-22 ביולי, יום חמישי.

בינתיים, חזרו התקפי החרדה והדכאונות אשר עוקבים, לאחר תקופה ארוכה בה נהניתי משקט יחסי. אני קושרת את הנסיגה אל השחרור, ואל כניסתי אל מרפאת "אדווה" בתל השומר עם שחרורי - מרפאה אשר מטפלת במטופלות גבוליות בשיטת ה - DBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי) המיועדת להן. המרפאה כוללת טיפול קבוצתי ופרטני פעם בשבוע במשך שנה. 

אין לי מושג מה מצפה לי - אך אני מבינה שלא יהא קל - וזאת בלשון המעטה.

חווה, המטפלת המקסימה שלי באשפוז היום בתל השומר, ביקשה ממני לכתוב את דיכאונותיי - מאחר ואלה צצים ומופיעים רק בשעות אחר הצהריים-ערב, כאשר איש מצוות המטפלים שלי אינו עד לו, וכך אני נתפסת, בבקרים, כאדם נורמטיבי לחלוטין. נשקלת האפשרות שבנוסף להיותי בעלת הפרעת אישיות גבולית - אני גם מאנית דפרסיבית (ביפולרית, דו-קוטבית) - בהתחשב בחדותם ובמהירותם של שינויי מצב הרוח שלי. בחרתי להביא אותם גם לכאן.

יום שלישי 18 מאי, 19:30

הדיכאון שלי מהול בעננים עננים של סרקוואל ושאריות בלתי מעוכלות של פיצה האט משפחתית עבה שהזמנתי וטרפתי בן רגע בהתקף בינג' ושכמעט קרעו את הקיבה בכדי להפיג את הריקנות. את הבדידות.  הן עדיין כאן, איתי, מסרבות להרפות. היום הדיכאון שלי אחר. פחות רנדומאלי, פחות חסר משמעות. יש בו נשמה, עצב על מה שהיה וכנראה שכבר לא ישוב. על נטישות שאירעו בעקבות מצבי הנפשי. כל כך קל להעלים עין ולברוח, אני חושבת לעצמי. להותיר אותי מדממת פה על הרצפה לבדי, אוחזת בחיים בציפורניי ומתחננת לעוד נשימה שפויה אחת. ובכל זאת, אני חלשה מלבכות. אני צריכה סיגריה. חייבת סיגריה. אין לי. לא מסוגלת להרים את עצמי מהכיסא האומלל והמרוט הזה שכבר ראה וספג הכול – ספק בגלל הבטן שכואבת כל כך, ספק בגלל העייפות שעוטפת וחונקת, ספק בגלל הסרקוואל - הדיכאון שלא מרשה לקום. אני מקשיבה לשיר של דניאל סלומון ברקע -

"וחשבתי רק לרגע

אני מכיר אותך

ועכשיו אני יודע

זה לא נוגע בך

אחרת

היית נשארת

כאן..."

יום רביעי 19 מאי, 18:20

כל כך קל להגיד שזה הסרקוואל. שזה רק הטשטוש. הערפל. אבל זה לא. לא רק. זה הדיכאון, המיתה המרה הזו שנשפכת ממני. אמא והשמוק רבו, כהרגלם. לא הצלחתי להגן עליה. לא הייתי מסוגלת.  הידיים שלי רפות, קשה לי להחזיק אותן באוויר, גם כשאני מעשנת. אני רוצה לישון. רק לישון. מבולבלת. אני לא יודעת לאן היום שלי הולך. אני לא יודעת אם אני רוצה להיות בהכרה ולסבול או להיות מסוממת ולסבול. ניסיתי להישמע נורמלית כשהפלאפון צילצל. לא הצלחתי. אני אדם מת. ריק. ריקני. חלול. הדיכאון שלי הוא כל כך לא פואטי, למה אני מנסה לגרום לו להישמע כך? חווית הנטישה שלי "התבטלה", אני אמורה לשמוח. אבל אני לא מסוגלת לשמוח. הכול מת לי. אני מרגישה בדיוק כמו שתרצה אתר כתבה: לא קל לי, ואני רוצה רק פה. להיות פה כל חיי, מול קיר, ספה, ארון. אני רוצה רק פה, כל כך (לא) נעים לי פה, שכבר ממש אפשר להשתגע או לישון. להשתגע או לישון. ואני לא יכולה לישון, ואני מרגישה שאני משתגעת.  רוצה לספר את הדיכאון שלי, אבל לא מעזה. הכול תקוע. שום דבר לא זז. הרכבת נוסעת ורק אני עומדת בה לבד, לא נעה. הכול סתום לי. הכול בכלל התחיל מהתקף חרדה. הרגליים במיטה רצו לבעוט, רציתי להקיז את הפחד החוצה, ולא הצלחתי. קשה לי להרים מבט אל המסך. יש לי פיפי. אין לי כוח ללכת לשירותים. היד כבר כואבת כך, באוויר, מקלידה. הלבן של המסך מסנוור אותי. אני מתביישת בעצמי. מתביישת עד מוות. אין לי מילים. המילים שלי נעלמו. גם הן אולי בורחות ממני. שייסגר כבר המסך הזה, קיבינימאט. שאצליח לתאר איך אני מרגישה. מרגישה הכול, מרגישה כלום. איך אפשר לתאר כלום והכול ביחד? איך אפשר לתאר כמה כואב זה להיות עצמך? איך אפשר לתאר סבל בל יתואר כשאני יושבת מולך עכשיו, מחייכת? מתי אלמד לבכות? אני ג'אנקי אבודה וחסרת מילים. כן, תכתבי עוד. תכתבי עוד. נראה אותך מנסה לשכנע אותם שאת בעצם בנאדם מת. אבל את באמת בנאדם מת. אני רוצה לאמא, אבל אמא תדבר, ואני צריכה את השקט שלי. אני צריכה את החושך שלי. אני צריכה את השמיכה שלי והכרית והדובים מסביב שיגנו עליי. יש שם ריח של חיים. אסור לי להריח אותו, כי זו לא אני. לא עכשיו. לא אף פעם. אני כל כך כל כך כל כך קטנה. ומכוערת. ומגעילה. ומסריחה. אני אפס. אפס מאופס. אני אפילו לא יודעת למה אני ממשיכה לכתוב. איך לאדם מת יכולות להיות כל כך הרבה מילים חסרות טעם? איך תרגישי אותי? איך תביני אותי בעת שאני לא מבינה את עצמי? אני לא רוצה להיות אני. כל אחד אחר. רק לא אני. בכלל, אין כזה דבר, אני. אני בטלה ומבוטלת. אין לי כלום. אין בי חיים. אין לי עור. סתם שק של עצמות מדולדלות ובשר מרקיב. ועכשיו די. את כלום.

יום חמישי, 13:00. האינטייק למחלקת אשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר לו אני מצפה בבעתת מוות כבר למעלה מחודש וחצי. כבר כמה ימים שהחרדה מצליחה להפתיע אפילו אותי ולהגע לרמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות. החרדה שולטת בי. משהו לא בסדר, כי הוא בסדר. וכשמשהו בסדר, זה אומר שהוא לא בסדר, כי הוא בדרך כלל לא בסדר, אז כשהוא בסדר זה אומר שהוא לא בסדר. זה אומר שהוא יפתיע אפילו בגדול יותר. שמשהו ממתין מעבר לפינה, יצעק "פיק-אה-בוּ!" בהפתעה וימוטט אותי. אני שותה ומעשנת - ולא מרגישה צורך לשירותים. אני תמיד מרגישה צורך לשירותים. ועכשיו אני חושבת לעצמי - אם השלפוחית לא מפוצצת - אזי שבוודאי יש לי אצירת שתן. זו חייבת להיות הסיבה.

אני מעשנת סיגריה אחת אחרי השנייה. הגוף שלי חנוק. השיניים שלי כואבות, האפתות שורפות יותר, הלחץ בתוך העיניים ומסביב להן גובר. בחודשיים האחרונים ראיתי נוירולוג, נפרולוג, גינקולוג, אורולוג, רופאת שיניים ורופאת עיניים. הגוף קורס לו לאיטו. אף אחד מן האמורים לא מצא שום דבר לא תקין למרות הסימפטומים - חוץ מרופאת השיניים שסיפרה לי על דלקת חניכיים קשה (איזו הפתעה) ועל נסיגת חניכיים (עוד יותר מופתעת. אני כבר בכלל לא רואה אותן) כי אפילו לא טרחתי לצחצח שיניים בחצי השנה האחרונה מרוב דיכאון ותשישות. אני מפוררת לפירורים קטנים. אם תשימו אותי בתוך כוס תה חמה, אני פשוט אמס לתוכה. בעצם, כרגע אני מרגישה שאמס גם בלי כוס התה. הידיים והרגליים רועדות, והחזה מתפוצץ. לפעמים אני חושבת שזהו - אני חוטפת התקף לב. זהו, מיקי, גמרת לעצמך את החיים. עשית את זה! אבל לא. החזה פשוט ממשיך לכאוב.

אני רוצה לשקוע אל תוך הדחקה עמוקה שתימשך בדיוק עד האינטייק. ואז אני רוצה לפרוץ בבכי שכמותו לא בכיתי  בחצי השנה האחרונה כי הייתי מדוכאת מדי בכדי להפגין כל רגש כלשהו, ולהתחנן בפני הפסיכיאטר שיקבל אותי למחלקה שלו. שיציל אותי מעצמי. שיחייה אותי, שיגרום לי לרצות לחיות. ולצלם. ולאהוב. ולהינות. ולצחוק. דברים שאני כבר לא זוכרת. כמעט ולא זוכרת. דמעות. שאזכר מה זה לפרוץ בבכי ולא להפסיק במשך 20 דקות. שאכאב את כל הכאב הכאוטי הזה שכאבתי בשקט צורם במשך חצי שנה ושלושה ימים. שאצרח אותו עד שהשכן ליד שכבר מצמיד את האוזן שלו לדלת הכניסה שלנו יזעיק את המשטרה ונצטרך להסביר שהכול בסדר, שאני כבר בסדר ושהכול מצויין. שאני רק מקיאה את הגועל שעבר עליי. שאני משחררת אותו, נפטרת ממנו.

אתמול בלילה נשברתי. הבטחתי לעצמי שלא אקח כדור אחד מעבר למה שמוקצב לי - ולקחתי עוד גאודון (אנטי-פסיכוטי) שיעזור לי לסיים כבר את הייאוש הזה ולישון. להירדם. לא יכולתי יותר. השיניים רעמו והאפתות שרפו בערת מוות והשלפוחית הציקה שוב אחרי שלושה שבועות שבה הניחה לי לנפשי במהלך הלילות, ורציתי רק לבעוט עם הרגליים ולצרוח ולהשתולל ולהוציא מתוכי את השדים שחגו במעגל ושרו בקול מחריש אוזניים. הזעתי עם מזגן על טמפרטורה של 16 מעלות. רק רציתי שהבוקר יעלה. או שלא. גם אפשרות.

אני מגלגלת בראש כבר חודש וחצי את השיחה עם מנהל המחלקה או צוות המחלקה. בהתחלה הכול היה נהיר ובהיר לי. ידעתי מה אני רוצה לומר, איזה מסר אני רוצה להעביר, הכול היה ברור. עם הזמן הכול התערפל לי. בימים האחרונים אני תוהה אם בכלל אצליח להוציא מילה מפי. כל שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה שורות משיר של קולדפליי -

When you try your best but you don't succeed

When you have what you want but not what you need

When you feel so tired but you can't sleep

Could it be worse?

השאר מהול בערפל לבן.

אני לא יודעת איך אעבור את מחר. אני חייבת להתקבל.

"אשתי אומרת שישנם שני סוגים של אנשים -

אלה שרודפים אחר ההנאה

ואלו אשר בורחים מהכאב.

...אלא שלא ניתן באמת לברוח מהכאב שלך.

הוא בתוכך, חי ונושם,

בועט ונושך,

חד וקהה.

בוער בך גם כשאתה ישן.

אני תמיד ער.

לעומת ההנאה, הכאב מאפשר תקווה.

אולי היום יהיה אחר?

אולי היום משהו ישתנה?"

(מתוך "הרכות שלפני החשיכה")

"שום דבר לא משתנה", היא לוחשת על הסירה באגם. "שום דבר לא משתנה. שום דבר לא משתנה!" היא צועקת לפני שהיא מטילה את עצמה אל מיימי האגם. היא אינה יודעת לשחות.

גם אני כבר מכבר איבדתי את היכולת לשחות בין שיטפון המילים, המחשבות, הרגשות, הפחדים, התשוקות. וכאילו הגעתי אל חוף אי נידח, בלתי מוכר ובאותה העת זכור היטב - אני בוחרת להתבצר בו. לבדי. כל הכאבים, כל הכאבים כולם - של העבר, ההווה וגם של העתיד נשטפו הרחק מאותו חוף טרופי ובדיוני, נטרפו בין גליי הים הממשיכים ללוות אותי בסיוטיי לילה לילה. וכעת אני בבועת פלסטיק משומרת היטב, איש לא נוגע בי. עולם אגדתי ופנטזיונרי, שם המאווים והתשוקות מתעוררים בהרף עין. ובכל זאת, הנפש והגוף נפרדים הם. אני רוצה - אבל אני לא מסוגלת. הנפש חולמת על מגע יד, על ליטוף, על התגפפות איטית ואינטימית, גוף חולק בגוף. אך הגוף עצמו, זה המוחשי, נעול בביצתו ברוכסן מאיים, לו סוגר ובריח. לא אגע. לא אגע. לא אגע.

רק מבין נשמת אפי שואפת את הכאב, את ההוא. את ר' שכבר איננו מזמן, ואת זה שאיננו קיים באמת, לא באמת. תחליף אימבסילי פרי מוחה הקודח של ילדה בת שמונה שעולמה נגזל ממנה במאית השנייה. ריחות של ייאוש, תאווה, תסכול, כמיהה וכאב מתעטפים זה בזה, יוצרים תערובת מחשמלת. אני בוערת. כל הכאבים, כל הכאבים כולם. ובעצם הם בכלל אינם כולם. הרי אלה האחרים, של המציאות העכשווית, של הכאן והעכשיו, נשטפו הרחק ממני, ואני שבה לזרועותיו של הכאב הגולמי, הנושך והבוער, הבועט והשורט, החד והקהה, המלטף אליו אני מכורה. איני יכולה בלעדיו, לא באמת. גם בין שברי הצדפים על אי חלומותיי אני מתמסרת לצבתותם של הסרטנים והעקרבים הממתינים לגאול אותי משגרת יומי הקודרת. להרעיל אותי במיתה בדיונית. רק הם מסוגלים לפצוע את המעטפת הנוקשה שעטיתי על עצמי, מנקבים חורים חורים בבשרי השרוף.

אני מדממת על אי חלומותיי. ומעטיי מעטים הם שיודעים ויבינו.

I was bruised and battered and I couldnt tell
What I felt
I was unrecognizable to myself
I saw my reflection in a window I didn't know
...My own face

Bruce Springsteen\ Streets Of Philadelphia