כאשר ניידת משטרתית ואמבולנס פקדו את ביתי, ידענו אמא ואני שאסור לי התאשפז במחלקה הפסיכיאטרית. סיכמנו בינינו שלקחתי עשרה כדורי נומבון (כדור שינה חזק) בכדי להירגע מהתקף חרדה קשה ולישון, כאשר האמת היא שחצי שעה קודם לכן - לקחתי את כל הכדורים שנותרו אצלי בחדר -כשלוש מאות כדורים מסוגים שנים, ואף למעלה מכך. שולחני הקטן עתה התפאר בערימות עירומות של טאבולות ריקות מתוכן. הטריגר שהפך את עולמי באופן מחליא הוא אמי, שגנבה ממני שוב, בחרף להפצרותיי ובקשתי הנרגשות אליה מחשבון הבנק שלי - שלוש מאות שקל, כך טוענת - אך הגירעון הוא גדול בהרבה יותר. לאחר התקוטטות פיזית עם אמא וצרחות מפי שתינו (עד שכאב לי הגרון), הסתגרתי בחדר והתחלתי נוטלת אט-אט את מצבור התרופות שחסכתי. טלי, הפסיכולוגית שלי, שיתפה את אמא ואת המשטרה. עתה שלחו כבר ניידת משרה ואמבולנס לביתי בכדי להעביר אותי לאשפוז בחדר המיון של תל השומר.
לאחר שהבטיחו כי איש לא יאשפזני בלא הסכמתי, הסכמתי לנסוע עם הפרמדיקים לחדר המיון, שם חיכתה לי מילה. "את חייבת להירעות רעננה, עירנית, מחוייכת וחיונית", הורתה אמא, ואני מודה שבתחילה העמדתי פנים לא רע. הבעיות החלו כשדיבורי החל נפגם (דיברתי בצורה מאוד לא ברורה וקוהרנטית, גמגמתי וקרטעתי. לו היה לי שקל על כל פעם שנזרק אליי אמש "דברי ברור, אני לא מבינה אותך!", יכולתי לפנק את עצמי בכמה מסאז'ים טובים. לא רק שדיבורי נפגם, אלא גם שיווי משקלי, ומצאתי את עצמי נופלת אל הרצפה באופן נשנה וחוזר. אמנם הקאתי בבית בפקודת אמא - אך רוב הרעלים עוד נשתמרו בגופי והקשו עליי לתפקד, להעמיד פנים שהכל בסדר. הועברתי לאחר כשעה למחלקה הפנימית, שם ניסיתי לחולל נס ביכולת השווא שלי, התחננתי על שלא תאשפזני הפנימאית, אך היא היתה בשלה - עקשנית, קשה וגסה - "אני מאשפזת אותך, ונגמר הסיפור!". לא הייתה לי ברירה. נאלצתי לבלות את הלילה במחלקה הפנימית. לא ספרתי את מספר הפעמים בהם העירו אותי בלילה למטרה זו או אחרת, אך הדבר לא הפריע לי, משום שידעתי שמיד לאחר שיעזוב האח התורן שמדד, דופק ולחץ דם וחידש אינפוזיות ארדם מיד בחזרה. כאשר הגיע האח התורן וקרא בשמי, התפלאתי לנוכח הקירות הלבנים שמולי. דקות ארוכות לא הבנתי היכן אני, ובתנועה אוטומטית, ללא דבר בידיי, הגשתי את האצבע ואת האמה השמאליות שלי מול שפתיי - התכוונתי לעשן, ולא היה ברור לי מה אני עושה. השיא הגיע למחרת הבוקר, כששאלתי את אמא מדוע לקחו לי את המחשב הנייד והבהרתי לה שאני רוצה אותו חזרה, היא רק הביטה בי בעיניים דומעות ושתקה. המשכתי לשאול. "מיקי...", היא מתאוששת ומשיבה - "המחשב שלך בבית." - "לא, הוא כאן! הרי הייתי איתו!". דקות ארוכות עברו עד שהבנתי - הזיתי. הזיתי את הימצאות הסיגריות, והזיתי את המחשב הנייד. הרכנתי את ראשי בבושה. עוד לפני כן, באמצע הלילה - שוב איבדתי את הסוגרים על מכנסיי, ועשיתי במיטה. אחות רכה תמכה בי כאשר לא מצאתי ידי את הכוחות לצעוד ולא צעד אחד, והלבישה אותי בפיג'מה נקייה. אני לובשת אותה ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לכם. או לעצמי.
יום לפני כן, התפטרתי מתפקיד החונכת. חיי יהוו עדי - לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החולים - ולא הצלחתי להתמודד עם עצמי. בסוף כל יום עבודה הייתי חוזרת עם התקפיי חרדה מאסיביים, חרדה מיום הטיפול הבא. קשה לחיות חלום במשך שנים - להיות מטפלת - ולגלות שלפחות לעתה - אינך בנוי אליו. רגשית. אני מרגישה כי אכזבתי את עצמי, את הבוסית שלי וגם את מטופלים ומשפחותייהם. אני יודעת שיש לי עוד זמן, ושאולי בעתיד אחליט להשקיע יתר בפן האקדמאי, במקצוע הפסיכולוגיה, והלואי ויכה אותי ברק כאן ועכשיו אם אשקר ואומר שאיני חושבת שיש לי את היכולות לטפל באנשים. אני יודעת שאני יכולה. יכולה, אבל לא כרגע. אני מרגישה שאיכזבתי גם את טלי ואת דובדבניל, שדחפו אותי ועודדו אותי במהלך כל החודש האחרון. אך אני יודעת אם אקבל את המשרה בסוכנות הדוגמנות ממילא לא אוכל לשלב את השניים - טיפול וצילום. לא משנה כמה עייפה ורצוצה ארגיש במהלך יום צלום - ארגיש מרוצה ומשתוקקת לעבוד על הצילומים. כאשר אני חוזרת, כאמור, מיום עבודה בחברת החונכויות - אני נאלצת להתמודד עם כוחות מותשים, תיסכול ורצון עז לבעוט במטופליי. לו הייי נשארת - הייתי עושה להםעוול, מן הסתם. הייתי חייבת לברוח משם.
בחרתי את הדרך הקלה - וברחתי. איני גאה בעצמי כלל וכלל. נהפוך הוא - אני מאוכזת מעצמי עד עומקיי נשמתי.
בעיה נוספת היא שצילום, מהנה כל האפשר - גם טומן בחובו תסכולם שונים ומשונים. לכל דוגמנית אני צריכה לתאם עם בעלת הסטודיו (המקסימה) שלי, עם המאפרת ועם מעצבת השיער. במהלך החורף אצטרך לצלם בסטודיו ובסטודיו בלבד - וזה האחרון לא יספיק לי. אני חייבת למצוא סטודיו נוסף, זול יחסית. בנוסף, עליי לפרסם מודעה המחפשת אחר מעצבת שיער - כי עם אחת אי אפשר לעצב. יש לי צבא של מאפרות ומעצבת שיער אחת. נהדר...
כרגע, בתור פרילאנסרית, יש לי לפחות חמישה או שישה בוקים לצלם כרגע. הביטולים...אחת כבר ביטלה. אומר לכם - אין דבר מעצבן, מתסכל ומעליב יותר מאשר לקוחה שמבטלת. אין, פשוט אין.
אני ממתינה בדריכות לטסט הבא והקובע שלי, אשר יתקיים ביום חמישי הקרוב. ביום ראשון שלאחר מכן אקבל תשובה סופית. אלוהים, אני זקוקה לעבודה הזו כמו אוויר לנשימה. בבקשה, עשה שבעל הסוכנות לא מנצל אותי כדי להשיג עוד בוקים לבחורות, שהא באמת באמת רוצה להשקיע ב ולקבל אותי אל חיק סוכנותו.
2:23 דקות. אין לי תרופות. במהלך הלילות הבאים אני משערת בנפשי שאעבור גמילה. גם זה לא יהיה בדיוק קל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
