הגינה שממול לבית מלאה בגוויות אדם ששבו לחיים. הם שבים לחיים, אך לזמן מוגבל בלבד. סבתא שלי שם. אנחנו אוספות אותה, אמא ואני, אל הבית. סבתא שוכבת במיטה הרחוקה ביותר מדלת החדר - שתיי גוויות שוכבות בודדות במיטות מימינה. אמא, שיערה ארוך ובלונדיני, מתערטלת עם סבתא במיטתה. סבתא מלטפת לאמא את השיער.  

"מיקי", אני שומעת את קולה של אמא, "קומי, השעה שמונה".

מצומררת מעט, עדיין ישנונית, אני מבקשת מסבתא סימן שהיא כאן, מלמעלה, שומרת עליי, ושהיא מבטיחה לי שדברים יסתדרו.

אנחנו נוסעות, אני וחברה, לביטוח הלאומי עבור החברה ואז לבית דפוס כדי להוציא לי כרטיס ביקור כחלק ממסע השיווק העצמי שאני מנהלת בימים אלו. החברה מבקשת ממני לעצור רק עוד עצירה אחת מהירה לחברת כוח אדם בכדי שתוכל להגיש קורות חיים ולחפש עבודה. מהוססת וחוסרת רצון, אני מסכימה.

אנחנו חונות בתחת הדלק, וחברתי יוצאת אל חברת ההשמה. אני נותרת בגפי באוטו.

רכב גדול חונה לידי. אני מביטה לשמאלי ונדהמת.

האם זה הוא?

יכול להיות?

אלוהים, זה הוא.

ר' מחייך אליי מן הרכב. נראה שגם הוא בהלם. אני עדיין ממאנת להאמין שפגשתי בו, באופן מקרי כל כך. "צא!" אני מפתה עם האצבע. הוא יוצא, וכך גם אני. אנחנו מתחבקים. אחרי הריב האחרון אשר לאחריו לא שמעתי ממנו, לא ידעתי מה יעלה בגורל הקשר. "אתה עדיין כועס?", אני שואלת, מלטפת לו את הפנים. "מה פתאום כועס", הוא מחייך אליי. הוא שואל לפשר הרכב החלופי ומחייך חיוך של "נו, זה היה צפוי" כשאני מספרת לו שעברתי תאונה. "דברי איתי", הוא אומר, ואחרי שיחה קצרה אחנו נפרדים. הוא שולח לי נשיקה מרחוק. "דברי איתי!" הוא חוזר ואומר.

אנחנו בסדר. ר' שלי חזר.

קיבלתי את הסימן שלי. סבתא שומרת מלמעלה.

הזעם מופנה כעת אליי. של השמוק, מי אם לא השמוק. אותה מריבה נושנה שחוזרת על עצמה בכל קיץ: השמוק פותח את החלון באמבטיה לרווחה, אני סוגרת אותו - מחשש שיכנסו תיקנים אל הבית. הדברה או לא הדברה - לא לוקחת סיכונים. לא מוכנה. השמוק פונה אליי תחילה בשקט: "מיקי, אני מבקש שלא תסגרי את החלון באמבטיה, אני לא יכול לנשום". לא יכול לנשום? הממ, זה מעניין - בעיקר בהתחשב בכך שהשמוק ישן בסלון תחת חלון ענקי שנותר פתוח בכל שעות היממה, ושדלת המרפסת הצמודה אל המטבח שקרוב אליו פתוחה. אבל אתם מבינים - מהאמבטיה - מהאמבטיה, הנקודה המרוחקת ממנו ביותר ממקום רביצתו על הספה, מהאמבטיה הוא מקבל את ה"בריזה" שלו. אז היגיון אין כאן, כמובן - אני גם לא מחפשת. העניין הוא שאני ממשיכה לסגור באדיקות את החלון בכל פעם שפניי מועדות אל השירותים ומבחינה שהוא פתוח - וזה מושך אליי אש. כבר הכנתי את אמא לפיצוץ הקרב. היום, כשצפינו אמא ואני ביחד ב"מועדן לילה", הוא נכנס ואיים בטון אימתני. התאפקתי והתעלמתי. ידעתי שבזה זה לא ייגמר - הוא ימשיך לפתוח את החלון, אני אמשיך לסגור אותו - והעניינים יתחממו. מבעוד מועד, כשחזרתי לחדרי הערב, נעלתי את דלת החדר. וכצפוי - הגיע השמוק וניסה לפתוח ולאיים שוב. בטוחה מעט יותר בעצמי, קיללתי.

כעת, כל שהוא בבית אני שומרת על דלת החדר נעולה. שרק ינסה להיכנס אליי ולאיים. במצור.

חלקכם אולי הספקתם לקרוא את הפוסט שמחקתי מטעמים אישיים. בקצרה רק אספר שהוא עסק בסיומו של הקשר בן שבע השנים ביני ובין ר' בטריקת דלת צורמת ומכאיבה. מעולם לא העז לדבר אליי בטון המשפיל והמזלזל בו השתמש אתמול. טלי, פירלה וחברות אחרות טוענות כולן שהוא יחזור - אבל אותי זה לא מעניין. באופן מפתיע - אני אפילו לא מרגישה עצובה על לכתו. ג לי יש את הגבולות שלי, ואיש לא יזלזל בי וישפיל אותי כפי שהשפיל וזלזל ר' במהלך אותו חילוף ס.מ.סים עצבני.

אני עם גברים גמרתי. ג-מר-תי. 

פגשתי אותו לראשונה במונית שלו. הוא נהג מונית - אבל לא זה הטיפוסי, זה שיודע הכול על פוליטיקה, חושב שביבי מושחת ושהוא יכול היה להיות שר האוצר המושלם. הוא שקט, אדיב, מנומס. עדין. ברגע הראשון, שמענו "קליק" קטן, כשעינינו נפגשו לראשונה. הוא אמר, אני אמרתי. למרות שה"קליק" איתו היה ראשוני ובוסרי מאוד. "קליק" של רגע, של "וואו, הוא חמוד". לא יותר מזה. ה"קליק" מצדו, מסתבר, היה חזק יותר. אינטנסיבי. הוא ידע שהוא מצא את האחת.

באותו היום, כשהסיע אותי לתחנת הרכבת ממנה הייתי צריכה לנסוע לחיפה להיות עם taish, דיברנו קצרות. הוא נשמע מקסים. הוא נראה יפה תואר מאחור. לאחר שהציע לי לצאת והסכמתי, מיד התקשרתי לאמא. "אמא", אמרתי לה, "אני חושבת שכרגע פגשתי את בעלי לעתיד". הוא דיבר על רצון להתמסד בתוך שנה. הוא בן 33, רוּבי שמו.

אתמול יצאנו. אני, לעומתו, בחוסר חשק מוחלט. עבר עליי שבוע ארוך ומתיש, ורק רציתי לישון. ההתלהבות הראשונית דעכה לה, ונותרתי עם הרצון לגמור עם זה כבר.

מהרגע הראשון שראיתיו ועד הרגע האחרון חשבתי על ר' שלי, איתו שכבתי יומיים לפני כן. סיפרתי לרובי על ר'. שאנחנו  חברים טובים כבר שבע שנים. שר' היה האהבה הראשונה שלי, מערכת היחסים הראשונה והיחידה. הוא שאל אותי אם למען מערכת יחסים רצינית ובשלה אסכים לוותר על ר', והשבתי שלא. אני לא יכולה, אמרתי לו. ר' יודע הכול עליי, אנחנו קרובים מדי. השנים עשו את שלהן. הקרבה, האינטימיות, הנוחיות. 

במהלך כל הפגישה השוויתי בין ר' ובין רובי. חיפשתי את נקודות הדימיון. משהו להיאחז בו. בעת חיפושיי, גיליתי אדם שונה בתכלית מר' - רובי מקסים, רגיש, מקבל, עדין, אכפתי, מעניק. כל מה שר' שלי לא. ר' אמנם מקבל, אבל אטימותו הרגשית הופכת אותו להיפוך המושלם מרובי, רובי שמבקש לדעת עליי יותר, להגן עליי, לשמור עליי, להיות איתי בכל מובן. רובי שמוכן לחכות עם יחסי מין (הוא יודע על אבא שלי. על ההתעללות המינית. על האונס בפברואר. על הבלגן בבית. לא הגעתי מוכנה לספר, אבל רובי התעקש. הוא רצה לדעת הכול אודותיי. הוא רצה לדעת כיצד "לפצח" אותי, כיצד להשיל מעליי את הרבדים החבויים. והוא הגיע אל כמה שכאלה מוקדם משצפיתי...), שרוצה מערכת יחסים רצינית איתי. שרוצה להתראות איתי שלוש פעמים בשבוע, ולהכיר את אמא שלי.

הוא מרגיש כלפיי, ואליי. אני טרם פיתחתי כלפיו רגשות. עדיין חשדנית, מפוחדת משהו. לא ממנו - מעצם הסיטואציה. מעולם לא היה לי חבר רציני. איש מעולם לא רצה להיות שם איתי כפי שרוצה רובי. לא באינטנסיביות שכזו, לא במהירות שכזו, לא בעוצמה שכזו. הבטחתי לו שאנסה. שאשתדל. ביקשתי פעמיים בשבוע במקום שלוש. 

אני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני בת 26 ויומיים, ובפעם הראשונה יכול להיות לי חבר רציני. אני מוצאת את עצמי אבודה ואובדת עצות. אני לא יודעת איך מתנהלים בתוך מערכת יחסים. אני לא יודעת איך זה מרגיש. אני לא יודעת אם יהיו לי הכוחות להתלבש ולהתאפר ולשים עדשות פעמיים בשבוע, ובבוא היום לשכב איתו. להתמסר אליו. אני לא יודעת אם אצליח להרגיש כלפיו, אם אצליח לאהוב אותו. אני ממשיכה לחפש פגמים וסיבות למה לא. כי לא עכשיו. כי עוד לא. כי אני לא מוכנה. כי אני לא יודעת אם איי פעם אהיה מוכנה. אני רוצה וצריכה את הלבד שלי. את המרחב שלי. אני לא רואה את עצמי מוותרת על הלבד שלי. חולקת את עצמי עם אחר. נפשית, פיזית. 

מצד שני, זו ההזדמנות הראשונה שלי לחוות מערכת יחסים עם אדם טוב. עם אדם טוב באמת. אדם שבוער בעצמותו להעניק לי, אדם שכבר חש כלפיי, שרוצה אותי כפי שאני, ללא מסכות. אני רוצה לתת לו הזדמנות מצד אחד, ומאידך מבקשת לברוח. לוחץ, מפחיד, מאיים. מבעית. אני מפחדת להיבלע.

אני חושבת לעצמי כל הזמן - אם רובי רוצה להיות איתי, משהו איתו בוודאי לא בסדר. לא יכול להיות שמישהו באמת רוצה להיות איתי.

מה אני עושה?

השמוק הרביץ לקאיה. היא יללה ללא הפסקה, שלא לרוחו.

אני רצה למטבח, לאמא. "הוא לא נורמלי, אלוהים! הוא הרביץ לקאיה, אמא!", אני קוראת בייאוש. "בפעם הבאה זו תהיה אני", היא עונה בקול יבש.

ר' חזר. טלי אומרת שבאמצעותו, אני משחזרת את דפוס ההתעללות באמא.