יושבת בבית ומחפשת עבודה. חורשת את כל שדות AllJobs מקצהו האחד לשני, ומתחילה לשלוח למשרות שאליהן אני יודעת שלא אתאים בשל חוסר התאמה. שיהיה. עוד ריאיון, ועוד אחד. ועוד פגישה בחברת השמה (לא קראו להן פעם "חברות כוח אדם?"), ועוד אחת. פגישות על גבי פגישות על גבי פגישות - ולא מוצאת.

אני מנסה להעביר שדרים רגועים אך עם זאת מוטיבציוניים למנהלות מחלקות משאבי אנוש, מספרת על קורותיי היבשים מבחינה תעסוקתית. הראיונות קצרים, ותשובה מובטחת. נואשת, אני מסכימה שלא לעשן במשך שש שעות המשמרת בריאיון אחד למשרד עורכי דין, למרות שיודעת שהדבר עלול לעלות לי בשפיותי. רק למצוא. משהו, כל דבר. כל דבר שיעניק לי את ה-2000-3000 בחודש שאני זקוקה להם נואשות על מנת להרוויח את מנת לחמי, על מנת להיות מסוגלת לעמוד בהוצאות הלימודים. מעולם לא נראתה הדרך מכאן ועד לתחילת הלימודים ארוכה ומייאשת יותר.

בינתיים אני צריכה לסבול את נוכחות אחותי הקטנה, אשר מוצאת את עצמה בבית יותר ויותר לאחר לילות בילוי פרועים וסיומם במיטתה עם היזיז התורן. הייתי מאחלת לה שתפוטר - אבל אז רק אצטרך לסבול את נוכחותה יותר. נוכחות מרעילה, ואני נחנקת. נחנקת מרוב שנאה. זרה בקרבי.

יותר ויותר, אני חוששת שלא אמצא עבודה. עבודת הגרפיקה עם האלבומים לא היא אשר תביא את הישועה - במיוחד לא עתה, בשעה ש"יבש" מבחינת אירועים. אני לא יודעת עוד כמה ראיונות אצטרך לעבור, ואני הופכת מיואשת יותר מפעם לפעם. אינני יודעת אם יש בי את הכישורים לעבוד כמזכירה. את הסבלנות, את החריצות. לעזאזל, אפילו אקסל אני לא יודעת. מי יקבל לעבודה מזכירה שלא מבינה באקסל?

ממשיכה בחיפוש. שאלוהים (או מי שלא יושב שם למעלה) יעזור לי.