קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן

וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי.

כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה,

מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן

אַבָּא הִכָּה עַל כַּף יָדִי.

הוּא אָמַר שֶהִיא כַּף יָד רְשָעָה.

מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן

אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי.

הַיָּד הָרְשָעָה צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת

וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם.

קַוִים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן

פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָעָה

אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי

אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם.

(כף יד רשעה/ דליה רבוקוביץ')

ריק. ועוד ריק. ועוד ריק. ריקנות שממלאת אותי מבפנים. הפרדוקס המוכר עד כאב. החיפוש אחר האינטראקציה עם בני אנוש - והרצון לברוח ממנה כשהיא מגיחה אל תוך השקט הסוער. הבלבול הזה. מגששת באפילה אחר מפתח, כחיפוש מחט בערימת שחת, אחר דבר מה - גשמי או רוחני - שיפטור אותי ממשא הבדידות שאני נושאת על כתביי ובליבי. גם מאות הכניסות בשתי היממות האחרונות לא פוטרות מהעיקצוצים וחוסר השקט, ולא למעלה ממאה התגובות. הרי הם עוברי אורח, כולם. מסמלים באופן ניאות את האנשים בחיי - מגיחים לרגע ונעלמים חיש קט. נבלעים אל תוך דפיי העבר. ההיסטוריה.

קיימים אנשים שאוהבים אותי. אני יודעת. אז למה אני מרגישה כל כך לבד? ולמה אני מרגישה פתטית כל כך?

ריקה. ריקה ריקה. ממלאת את הבטן הרעבתנית בעוגת השוקולד האסורה של אמא. במקום לנסות ולהוריד את עשרת הקילו שהעליתי, אני זוללת עוד ועוד. רק לסתום את החור הזה. לסתום את החור הזה. הוא דולף.

אני עוברת בין כתובות הדואר השונות. "אין הודעות חדשות".