לא כתבתי זה זמן מה. לא כל כך ידעתי כיצד לסכם את החודשים האחרונים, אשר מצאו אותי במצב גופני קטסטרופלי. ראשית הייתה זו הפיברומיאלגיה שהעלתה הילוך באופן דרמטי, מותירה אותי כואבת ודואבת, חסרת אונים בכל מובן שהוא. היא פרצה באכזריותה לפני חודשים מספר, והותירה אותי להתמודד עם כאבי שרירים, שלד, פרקים וגידים שכמותם לא ידעתי בעבר. לזמן מה תקפו אותי בעיות אורתופדיות בשתי הרגליים, ולא הייתי מסוגלת ללכת. בו בעת, תקפה אותי קנדידה (באיזור המפשעה) שעוד היום אני נלחמת בה ובעיקשותה. בלילות הייתי חסרת יכות לזוז מרוב כאבי תופת שתקפו, סוג כאב שלא ניתן לתיאור במילים פשוטות. הייתי נרדמת תשושה אחרי שעות של בכי.

התחלתי לקחת משככי כאבים חזקים, אשר עם הזמן יעילותם פחתה ופחתה. לבסוף, לאחר שהבנתי שאין לי שום ברירה אחרת - נאלצתי להסתייע בכדור אנטי דכאוני ממשפחת הטריצייקלים - אלטרולט - הידוע בתכונתו לשפר כאבים נוירולוגיים. עם נטילת הכדור גם נאלצתי להסתגל למציאות חדשה - מציאות שבה לוקח לי בערך שלוש שעות להתעורר לחלוטין לאחר הקימה הראשונית, ואני תשושה באופן בלתי רגיל, סחוטה ממש, במהלך שעות היום. נכון להיום אני על מינון נמוך וכמעט הומאופטי (20 מ"ג), והסתגלתי לתופעות הלוואי של האלטרולט. וכך, בשעות היום אני "מקבלת" לפחות שעתיים או שלוש של הרפייה מהכאבים והתשישות - ואז חוזרים הכאבים (אם כי באופן מופחת, תודות לאלטרולט) לשתק אותי במהלך הערבים והלילות, שהם קשים מנשוא.

לאחרונה הבחנתי שהדופק שלי הוא מהיר מהרגיל, מגיע עד 130 פעימות לדקה ברוב שעות היום - אך במיוחד בלילות. בו בזמן, תקפו ועודם תוקפים אותי התקפים של כאבים בחזה וביד וברגל שמאל, קוצר נשימה חמור, רעד, חולשה וסחרחורות החל מהשעה שמונה בערב. בתחילה סברתי שמדובר בהתקפיי חרדה - אולי כתופעת לוואי של האלטרולט - אך לא מצא חן בעיניי שה"קלוריבן" (קלונקס+לוריבן) שלי אינו מבצע את מלאכתו ואינו מרגיע את ההתקפים. הבנתי שהבעיה היא כנראה קרדיולוגית, ופניתי לרופאת המשפחה. זו האחרונה שלחה אותי לבדיקת אקג וסאטורציה. האקג יצא בסדר - אם כי ניכרה בו אי-סדירות מסויימת, ובדיקת הסאטורציה גילתה חוסר בחמצן. החלטתי לפנות לקרדיולוגית מומחית, אשר אליה הלכתי ביום חמישי האחרון. כמו כל רופא/ה אחר/ת שקדמה לה - גם הקרדיולוגית נדהמה מכמות התרופות שאני לוקחת. סיפרה שבכל שנותייה כרופאה לא נתקלה באדם הלוקח כל כך הרבה סמים נרקוטיים. לאחר "דרשות" של חברות, החלטתי להתחיל תהליך גמילה ארוך, מפרך ואיטי מהבנזודיאזפינים (קלונקס, לוריבן, נומבון) אשר אותו אתחיל לאחר השלישי בדצמבר - וזאת משום שבשלישי לדצמבר הבטחתי ללקוחה ותיקה שאצלם אותה. אותה הלקוחה דחתה את הצלם של בר רפאלי ונועם טור (גילי-משהו) והחליטה לשכור אותי במקום, כי אהבה את עבודותיי. אני מניחה שזה אמור להחמיא לי, אבל אני לחוצה במיוחד ורק רוצה שיעבור. לאחר שאסיים עם עבודת הצילום (כמובן, איני עובדת כרגע), גם אתחיל להעלות את מינוני האלטרולט בניסיון להשיג שינה טובה ואיכותית יותר, והפחתה משמעותית של הכאבים. אני מוכנה לסיוט של תופעות הלוואי שבוודאי יחזרו ברגע שאעלה את המינונים. איני מצפה לו, אך אני יודעת שעליי להיעזר באלטרולט בכדי להפסיק את כאבי התופת בכל הגוף.

בכל מקרה, הקרדיולוגית התרשמה שהטכיקרדיה שלי (הפרעת קצב - אריתמיה), דהיינו דופק מהיר מדי, נגרמת בגלל עודף העישון. היא שלחה אותי לבדיקת אקו-לב ו"הולטר" (בדיקה שבמהלכה אלקטרודות מוצמדות לחזה במשך 24 שעות, על מנת לאתר שינויים בקצב הלב), וביקשה שגם אשלח לבדיקת מאמץ (על הליכון, בו מעלים הדרגתית את מידת המאמץ ובודקים שינויים באקג) - אך לה סירבתי, ביודעי שפשוט לא אעמוד בה. אני מקווה שה"הולטר" והאקו-לב יספיקו בכדי לאתר את הבעיה, אם קיימת.

מבחינת הקרדיולוגית, הסכנה הגדולה ביותר שמרחפת עליי כרגע הוא תסחיף ריאתי (טרומבוזה) שעלול להיות קטלני, ויכול להתרחש בכל רגע כתוצאה משילוב העישון ולקיחת הגלולות שלי. חרף הסכנה המוחשית ביותר, איני מצליחה להפחית בעישון. אינני מצליחה לדחות סיפוקים.

אני מנסה לפצות על עוגמת הנפש שנגרמת בעקבות המצב הפיזי שלי ולפנק את עצמי - עשיתי את הקעקוע הראשון שלי עם שמה של אמי (הצעידה בפאתי דיזינגוף סנטר נתנה את אותותיה), ושידרגתי את מכשיר האורנג' שלי לאייפון4 (אמא משלמת).

באופן כללי, אני מושבתת מכל פעולה ומתקשה לצאת מהבית. פה ושם מנסה לקחת את הכלבה להליכה קצרצרה, וחוזרת הביתה מיוזעת כאילו זה עתה סיימתי ריצת טריאתלון. אבל אני משתדלת.

ביום שלישי, היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפיי נשים, יתרחש אירוע בכפר סבא לציון היום, ושם תהיה השקת הפרוייקט "גיבורות" של הצלמת אליסיה שחף לנפגעות תקיפה מינית אליו הצטלמתי לפני כשנתיים. הזמנתי מספר חברות, אך לאחר מכן גמרתי אומר כי אסע עם אמא שלי בלבד (אשר למרבה הפלא, מאוד מעוניינת בלהגיע), וביטלתי את ההזמנות למעט אחת (שלך, אורטל ). אני לא יודעת איך אצליח להתמודד עם הנסיעה מבחינה פיזית, אך מקווה שיהיה בסדר. במסגרת האירוע תתקיים ההצגה "פשוטה" של הבימה, אשר מציגה את עדויותייה של בחורה אשר עברה תקיפה מינית מצד אביה החורג.

וזה, בגדול. אני מתנצלת בפני אנשים שאני עוד חבה להם אי-מיילים - אני מתקשה מאוד להתרכז, ולכן מתעכבת. אני מבטיחה לכתוב ברגע שאוכל.

עשיתי תאונת דרכים, אני אשמה, אני גם אשלם על הפחחות כמה אלפי שקלים שירוקנו לי את החשבון לחלוטין. אין הכנסות, "כתר" דחו את הספר שלי, וכצ'ופר, ככה קצת כדי לתבל את הכול, המאפרה הנאמנה שלי זה חמש שנים נפלה והתנפצה לרסיסים.

יום כלבבי.

לילה טוב. אני את היום הזה גמרתי.

צרחה, כאילו משום מקום, מפלחת את האוויר העכור:

"אז אני עוזבת!!! אני עוזבת!!! ש-לום!!!".

אני עוזבת את החווה שלי בפייסבוק ומוצאת את אמא בוכה. היא מציתה סיגרייה בעוד שהטלפון מצלצל. "את רוצה שאענה?" שואלת, ועונה מבלי להמתין לתשובה. אחותי על הקו - לא הפתעה גדולה. הא ממררת בבכי. "אישה שאסור היה לה להביא ילדים לעולם, היא והדרמות שלה. אסור היה לה! אסור!" - גם היא בוכה. "אני לא חוזרת. אני לא חוזרת", היא ממללת אל תוך האפרכסת תוך כדי בכי. "תנשמי עמוק", אני תופסת את עמדת המפייסת, "אני כבר ארגיע אותה. תירגעי".

מעטפה שאמא פתחה בטעות. על כך הושתת הריב. מעטפה מהבנק הלאומי המבשרת לאחותי שהם מבטלים לה את האשראי. אמא פתחה בטעות, והאחות משתוללת. הרי אין היא באמת זועמת על כך שהמעטפה נפתחה עבורה בטעות - היא מתוסלת משום שהיא בחובות, עברה את מסגרת האשראי שלה מזמן וכעת הוא בוטל.

היא חייבת לאמא קרוב לעשרת אלפים ש"ח על התשלומים למכונית. התשלומים החודשיים, אלפיים ש"ח לחודש, יורדים מחשבון הבנק של אמא והאחות אמורה לשלם לה ממשכורתה. מאין תשיג את הכסף לשלם לאמא כשהיא בחובות עד מעל הראש, בעצמה? אני מאמצת את סגנון אלון-גל, ומכריחה את אמא להתקשר לבנק ולבטל את הוראת הקבע. אמא אומרת שכן, זה מה שחייבים לעשות - אבל ביני לבין עצמי אני שאלת את עצמי: איך אפשר לבטל הסדר תשלומים שכבר נחתם? גם אין אפשרות להעביר את התשלומים החודשיים לחשבון הבנק של הקטנה. הפתרון היחידי המסתמן באופק: למכור את הרכב. הקטנה תצטרך להשלים עם עובדות החיים הקרות והנוקבות ולנסוע באוטובוסים.

אמא מבקשת ממני להתקשר אל האחות ולבקש ממנה לחזור הביתה כך שתוכל לבשר לה על החלטתה למכור את הרכב - במידה ואחותי לא תחזיר לה את הכסף שחייבת. מבקשת להישאר מחוץ לתמונה, אני מבקשת לשלוח ס.מ.ס. אמא מתעקשת שאדבר איתה. אמא מבקשת - ואני עושה כבקשתה. התוצאה? אחותי מוציאה את כל זעמה ותסכולייה עליי. בניגוד לאמי - אני איני מוכנה לספוג מניפולציות רגשיות זולות ("אוקיי, אז אלו החיים שלי או הכסף. החיים שלי או הכסף. בסדר גמור"), ומנתקת.  עכשיו אני הרעה בסיפור.

אמא מתקשרת שוב אל אחותי, ושבה למרר בבכי למרות ניסיונותיי למנוע חילופיי האשמות כואבים ובמקום לדבר על פתרון מעשי לבעיה - ת'כלס ודי. בשלב זה איני יכולה יותר לשלוט על המתרחש, ואני פורשת לחדרי ומשאירה את אמא עם אחותי בטלפון.

השתיים, כאילו שלא ידעתי מראש, משלימות. אמא מגיעה אל החדר ונותנת נשיקה כאות תודתה לתמיכתי. ואילו אני יודעת שאחותי תמשיך בשלה - ושאמא שלי לא תראה פרוטה. אני משאירה את המידע הזה לעצמי, ואת הוויכוח המתחדש ליום אחר. היום כבר אזלו כוחותיי.

שקט לכבערך רבע שעה, עד שהשמוק מתערב. אינני שומעת את דבריו - אמא מתפלצת ומתחילה לצרוח שוב. שוב קמה, מגיעה אליה לסלון (שם ממוקמים, באופן מקומם למדי, השמוק והמחשב גם יחד - לאמא עוד נותרה עבודה שהיא מעוניינת להספיק לסיים להיום) ומדריכה בקול - "די, מספיק! להתעלם! לא לענות!". אמא קוטעת אותי, נסערת - "כולם משוגעים במשפחה הזו, אני כבר לא יודעת מה לעשות! הוא חושב שאני משקרת לו!!!". אני מחבקת אותה, ואיני עושה כל ניסיון שהוא, ולו הפעוט ביותר, להשקיט את קולי - "את יודעת שהוא חולה נפש, נכון? את יודעת שהוא פרנואיד, נכון?". אמא ממלמלת "כן, כן...". "אז די. לא לענות לו, הוא אוויר. אוויר!".

"הנה, הגיעה הצדיקה", אני שומעת אותו ברקע. מתעלמת. הוא אוויר גם בשבילי.

וכל המטען העודף מגיע יום לפני שאני נפגשת עם מאמנת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי לשם מציאת עבודה. לעזאזל עם הכול. נגמרים לי הכוחות.

עדכון 12.8:

הייתי בביטוח הלאומי ונפגשתי עם מנהלת חברת ההשמה. ביחד עברנו על דברים שאני יכולה לעבוד בהם (מטלמיטינג ועד מזכירות או פקידות - בתקווה, גם משהו שקשור לצילום). התחייבתי לעבוד חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע - וכל זה עבור אלפיים שקל בחודש. לא מציאהה גדולה - אבל מנכסת בה תמיכה מלאה של מדריכת השמה לאורך הדרך במשך שנה וחצי. כולי תקווה שבעוד שנה וחצי כבר לא אצטרך את המשרה שתימצא לי (בתקווה) - כי אטפל בחניכים. אורית, העובדת הסוציאלית ששכרה אותי לעבודה טרם מצאה לי חניכ/ה. מקווה שבקרוב. וכמו כן, אני מקוווה שבחברת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי ימצאו לי עבודה שאצליח להתמיד בה - לפחות עד שאתחיל לטפל - מה שנראה מאוד מעורפל ובלתי ברור כרגע...

ימים יגידו, אני מניחה.