"אשתי אומרת שישנם שני סוגים של אנשים -

אלה שרודפים אחר ההנאה

ואלו אשר בורחים מהכאב.

...אלא שלא ניתן באמת לברוח מהכאב שלך.

הוא בתוכך, חי ונושם,

בועט ונושך,

חד וקהה.

בוער בך גם כשאתה ישן.

אני תמיד ער.

לעומת ההנאה, הכאב מאפשר תקווה.

אולי היום יהיה אחר?

אולי היום משהו ישתנה?"

(מתוך "הרכות שלפני החשיכה")

"שום דבר לא משתנה", היא לוחשת על הסירה באגם. "שום דבר לא משתנה. שום דבר לא משתנה!" היא צועקת לפני שהיא מטילה את עצמה אל מיימי האגם. היא אינה יודעת לשחות.

גם אני כבר מכבר איבדתי את היכולת לשחות בין שיטפון המילים, המחשבות, הרגשות, הפחדים, התשוקות. וכאילו הגעתי אל חוף אי נידח, בלתי מוכר ובאותה העת זכור היטב - אני בוחרת להתבצר בו. לבדי. כל הכאבים, כל הכאבים כולם - של העבר, ההווה וגם של העתיד נשטפו הרחק מאותו חוף טרופי ובדיוני, נטרפו בין גליי הים הממשיכים ללוות אותי בסיוטיי לילה לילה. וכעת אני בבועת פלסטיק משומרת היטב, איש לא נוגע בי. עולם אגדתי ופנטזיונרי, שם המאווים והתשוקות מתעוררים בהרף עין. ובכל זאת, הנפש והגוף נפרדים הם. אני רוצה - אבל אני לא מסוגלת. הנפש חולמת על מגע יד, על ליטוף, על התגפפות איטית ואינטימית, גוף חולק בגוף. אך הגוף עצמו, זה המוחשי, נעול בביצתו ברוכסן מאיים, לו סוגר ובריח. לא אגע. לא אגע. לא אגע.

רק מבין נשמת אפי שואפת את הכאב, את ההוא. את ר' שכבר איננו מזמן, ואת זה שאיננו קיים באמת, לא באמת. תחליף אימבסילי פרי מוחה הקודח של ילדה בת שמונה שעולמה נגזל ממנה במאית השנייה. ריחות של ייאוש, תאווה, תסכול, כמיהה וכאב מתעטפים זה בזה, יוצרים תערובת מחשמלת. אני בוערת. כל הכאבים, כל הכאבים כולם. ובעצם הם בכלל אינם כולם. הרי אלה האחרים, של המציאות העכשווית, של הכאן והעכשיו, נשטפו הרחק ממני, ואני שבה לזרועותיו של הכאב הגולמי, הנושך והבוער, הבועט והשורט, החד והקהה, המלטף אליו אני מכורה. איני יכולה בלעדיו, לא באמת. גם בין שברי הצדפים על אי חלומותיי אני מתמסרת לצבתותם של הסרטנים והעקרבים הממתינים לגאול אותי משגרת יומי הקודרת. להרעיל אותי במיתה בדיונית. רק הם מסוגלים לפצוע את המעטפת הנוקשה שעטיתי על עצמי, מנקבים חורים חורים בבשרי השרוף.

אני מדממת על אי חלומותיי. ומעטיי מעטים הם שיודעים ויבינו.

I was bruised and battered and I couldnt tell
What I felt
I was unrecognizable to myself
I saw my reflection in a window I didn't know
...My own face

Bruce Springsteen\ Streets Of Philadelphia

לא קיבלתי את העבודה במתנ"ס.

ישבתי מול AllJobs ושלחתי קו"ח ללא שליטה. עבודה החל משמונה בבוקר? הולך. דרוש אופיס על בוריו? לא יודעת אקסל, אבל שיהיה. שלחתי ל-34 משרות. בדפדוף מהיר על העבודות שבחרתי, מאוחר יותר, נחרדתי לגלות משרות של שיווק ומזכירות אצל עורכי דין. מה חשבתי לעצמי?

הטלפון לא מצלצל. אחרי תקופה סוערת ומלאה התרחשויות ותהפוכות, מגיע השקט הבלתי נסבל. השקט שמעוות ומחולל את הנפש, ומעניק משמעות חדשה למינוח "חוסר אונים". אין הצעות למשרה, ובעצם אני גם לא רוצה. להתרוצץ שוב מריאיון לריאיון, לנסות להרשים, להתחבב. לחפש חנייה. כל התהליך הבלתי נסבל הזה, כל התהליך הזה שמאמלל אותי - ורק בכדי למצוא, וגם זה בגדר האולי, משרה ששוב לא תתאים כי א' וב' וג'.

התחקירנית טרם התקשרה. ספק אם תתקשר. ביום שני וודאי לא אמצא את תמונתי ב"לאישה". הראומטולוג בוודאי לא יאשר את הפיברומיאלגיה שלי ביום חמישי. רואה שחורות. יושבת מול מסך המחשב, משתינה כל חמש דקות, מעשנת בשרשראות ומתבוססת ברחמים עצמיים. הו, כמה רחמים עצמיים.

אין לי אנרגיות. נגמרו לי הבטריות. אין לי למה לצפות. אין לי סיבה לקום לבוקר חדש. אפילו עבודת החונכות אליה התקבלתי לא מצליחה לספק אותי. האם אי פעם ארגיש מסופקת?

אין. אין כלום. פסימית, כהרגלי. מדוכאת. אני רוצה לישון, ולא יכולה.

(אם מישהו מעוניין להגיב בכל זאת, מוזמן לעשות זאת בפוסט האחרון הפתוח לתגובות)

אני מפחדת ממראה השמיים הכחולים הגבוהים. אני מפחדת ממדרכות. אני מפחדת מתחושת הרוח הנושפת ומלטפת את עורי החשוף. אני מפחדת מהתחושה שמלווה אותי כאשר אני מסירה את האוזניות, וחוזרת להתחבר ולהאזין לעולם שבחוץ. אני מפחדת מפרסומות למכוניות הנעות בשטח הפתוח. אני מפחדת ממראה הידיים כאשר הן אינן מתחת לפוך המחמם. אני מפחדת מכתובית המציגה שני מתחרים ב"מירוץ למיליון" כ - "שותפים עסקיים", כי עסק הוא עבודה, ועבודה היא בחוץ. ועבודה היא ההפך המנוגד לבית. אני מפחדת מ - "המירוץ למיליון" פשוט מפני שבפעם הראשונה שצפיתי בו חוויתי התקף חרדה. אני יודעת שאפחד לצפות בתכנית שבעתיים בשבת הקרובה, כשאדע שלמחרת עליי לצאת למספרה ולעשות ציפורניים ופן, ולאחר מכן לחפש עבודה. אני מפחדת לצאת מחר לטלי, ומפחדת מהכורסא הלבנה הקטנה שאינה מצליחה להכיל אותי דיו. אני מפחדת מעצים ירוקים, ואני מפחדת שהתריס הסגור שבחדר ייפתח. אני מפחדת מסרטן, ובמיוחד מסרטן ריאות. אני מפחדת מקולות הצחקוקים שבוקעים מגרונה של אחותי הקטנה מדברת בטלפון, ואני מפחדת מקול צעידותיה בבית. אני מפחדת מלהיכנס למקלחת ומלעמוד שם עירומה. אני מפחדת מהחלונות השקופים שבמכוניתי, מבעד להם נשקפת העיר הגדולה. אני מפחדת מהרגע בו אני מכניסה את רגליי אל המכנס האפור איתו אני תמיד הולכת לטלי. אני מפחדת מקריאה מבלוגים אחרים - כי גם בהם יש חיים. אני מפחדת מעצמי, מאנשים סביבי, מהאוויר, מהעולם, מהחיים.

אני במצב נפשי קטטוני. משותקת מפחד. אין שום היגיון בפוסט הזה. אין שום היגיון בפחד, אני יודעת. ובכל זאת, הוא שולט בי. הוא השתלט על כל סנטימטר בגופי, ועל כל מילימטר מנשמתי. והוא מנצח. בגדול.