חווה, המטפלת המקסימה שלי באשפוז היום בתל השומר, ביקשה ממני לכתוב את דיכאונותיי - מאחר ואלה צצים ומופיעים רק בשעות אחר הצהריים-ערב, כאשר איש מצוות המטפלים שלי אינו עד לו, וכך אני נתפסת, בבקרים, כאדם נורמטיבי לחלוטין. נשקלת האפשרות שבנוסף להיותי בעלת הפרעת אישיות גבולית - אני גם מאנית דפרסיבית (ביפולרית, דו-קוטבית) - בהתחשב בחדותם ובמהירותם של שינויי מצב הרוח שלי. בחרתי להביא אותם גם לכאן.

יום שלישי 18 מאי, 19:30

הדיכאון שלי מהול בעננים עננים של סרקוואל ושאריות בלתי מעוכלות של פיצה האט משפחתית עבה שהזמנתי וטרפתי בן רגע בהתקף בינג' ושכמעט קרעו את הקיבה בכדי להפיג את הריקנות. את הבדידות.  הן עדיין כאן, איתי, מסרבות להרפות. היום הדיכאון שלי אחר. פחות רנדומאלי, פחות חסר משמעות. יש בו נשמה, עצב על מה שהיה וכנראה שכבר לא ישוב. על נטישות שאירעו בעקבות מצבי הנפשי. כל כך קל להעלים עין ולברוח, אני חושבת לעצמי. להותיר אותי מדממת פה על הרצפה לבדי, אוחזת בחיים בציפורניי ומתחננת לעוד נשימה שפויה אחת. ובכל זאת, אני חלשה מלבכות. אני צריכה סיגריה. חייבת סיגריה. אין לי. לא מסוגלת להרים את עצמי מהכיסא האומלל והמרוט הזה שכבר ראה וספג הכול – ספק בגלל הבטן שכואבת כל כך, ספק בגלל העייפות שעוטפת וחונקת, ספק בגלל הסרקוואל - הדיכאון שלא מרשה לקום. אני מקשיבה לשיר של דניאל סלומון ברקע -

"וחשבתי רק לרגע

אני מכיר אותך

ועכשיו אני יודע

זה לא נוגע בך

אחרת

היית נשארת

כאן..."

יום רביעי 19 מאי, 18:20

כל כך קל להגיד שזה הסרקוואל. שזה רק הטשטוש. הערפל. אבל זה לא. לא רק. זה הדיכאון, המיתה המרה הזו שנשפכת ממני. אמא והשמוק רבו, כהרגלם. לא הצלחתי להגן עליה. לא הייתי מסוגלת.  הידיים שלי רפות, קשה לי להחזיק אותן באוויר, גם כשאני מעשנת. אני רוצה לישון. רק לישון. מבולבלת. אני לא יודעת לאן היום שלי הולך. אני לא יודעת אם אני רוצה להיות בהכרה ולסבול או להיות מסוממת ולסבול. ניסיתי להישמע נורמלית כשהפלאפון צילצל. לא הצלחתי. אני אדם מת. ריק. ריקני. חלול. הדיכאון שלי הוא כל כך לא פואטי, למה אני מנסה לגרום לו להישמע כך? חווית הנטישה שלי "התבטלה", אני אמורה לשמוח. אבל אני לא מסוגלת לשמוח. הכול מת לי. אני מרגישה בדיוק כמו שתרצה אתר כתבה: לא קל לי, ואני רוצה רק פה. להיות פה כל חיי, מול קיר, ספה, ארון. אני רוצה רק פה, כל כך (לא) נעים לי פה, שכבר ממש אפשר להשתגע או לישון. להשתגע או לישון. ואני לא יכולה לישון, ואני מרגישה שאני משתגעת.  רוצה לספר את הדיכאון שלי, אבל לא מעזה. הכול תקוע. שום דבר לא זז. הרכבת נוסעת ורק אני עומדת בה לבד, לא נעה. הכול סתום לי. הכול בכלל התחיל מהתקף חרדה. הרגליים במיטה רצו לבעוט, רציתי להקיז את הפחד החוצה, ולא הצלחתי. קשה לי להרים מבט אל המסך. יש לי פיפי. אין לי כוח ללכת לשירותים. היד כבר כואבת כך, באוויר, מקלידה. הלבן של המסך מסנוור אותי. אני מתביישת בעצמי. מתביישת עד מוות. אין לי מילים. המילים שלי נעלמו. גם הן אולי בורחות ממני. שייסגר כבר המסך הזה, קיבינימאט. שאצליח לתאר איך אני מרגישה. מרגישה הכול, מרגישה כלום. איך אפשר לתאר כלום והכול ביחד? איך אפשר לתאר כמה כואב זה להיות עצמך? איך אפשר לתאר סבל בל יתואר כשאני יושבת מולך עכשיו, מחייכת? מתי אלמד לבכות? אני ג'אנקי אבודה וחסרת מילים. כן, תכתבי עוד. תכתבי עוד. נראה אותך מנסה לשכנע אותם שאת בעצם בנאדם מת. אבל את באמת בנאדם מת. אני רוצה לאמא, אבל אמא תדבר, ואני צריכה את השקט שלי. אני צריכה את החושך שלי. אני צריכה את השמיכה שלי והכרית והדובים מסביב שיגנו עליי. יש שם ריח של חיים. אסור לי להריח אותו, כי זו לא אני. לא עכשיו. לא אף פעם. אני כל כך כל כך כל כך קטנה. ומכוערת. ומגעילה. ומסריחה. אני אפס. אפס מאופס. אני אפילו לא יודעת למה אני ממשיכה לכתוב. איך לאדם מת יכולות להיות כל כך הרבה מילים חסרות טעם? איך תרגישי אותי? איך תביני אותי בעת שאני לא מבינה את עצמי? אני לא רוצה להיות אני. כל אחד אחר. רק לא אני. בכלל, אין כזה דבר, אני. אני בטלה ומבוטלת. אין לי כלום. אין בי חיים. אין לי עור. סתם שק של עצמות מדולדלות ובשר מרקיב. ועכשיו די. את כלום.

הפעם, התקף הטנטרום של השמוק (אבא שלי) כוון כלפיי אחותי. האור מהמסך של המחשב, לדבריו, הפריע לו לישון. בארבע וחצי בבוקר קם לקראתה בתנועות מאיימות:

"כולירה אחת, בת של זונה. עצם עצם אני אשבור לך!". את שאר הקללות היא כבר לא זוכרת. רק בוכה מהבוקר ומייחלת למותו. אמא מתכוונת לאיים שאם יקרה עוד פעם אחת, תזרוק אותו מהבית. 

אצלי הסטרס ממשיך לחולל זוועות. שעה אחרי המקרה, בחמש וחצי בבוקר, במיטה, מצאתי את עצמי בתוך שלולית ענקית של שתן. זה מעולם לא קרה לי בעבר.

חוסר שקט מוטורי, קישיון שרירים. הצורך הבוער מבפנים לבעוט את הסם מתוכך. ואתה בועט. וזה לא עוזר. בעגה המקצועית זה נקרא - EPS - Extrapyramidal Symptoms. אתמול בערב לקחתי יותר מדי נוגדי פסיכוזה (קלופיקסול) בכדי להשתיק את עוצמת הרעב שכמה למגע, למילה. היום התוצאות הן חוסר יכולת לתפקד.

אני יודעת שאין לי מונופול על הבדידות. אבל לפעמים אני מרגישה כמו האדם הבודד ביותר בעולם. ושלא קיים גיהנום גרוע מזה.

Pour me a glass of wine

Talk deep into the night

Who knows what we'll find

Intuition, deja vu

The Holy Ghost haunting you

Whatever you got

I don't mind

Put your elbows on the table

I'll listen long as I am able

There's nowhere I'd rather be

Secret fears, the supernatural

Thank God for this new laughter

Thank God the joke's on me

We've seen the landfill rainbow

We've seen the junkyard of love

Baby it's no place for you and me

I was born to laugh

I learned to laugh through my tears

I was born to love

I'm gonna learn to love without fear

אני לא במצב לפתוח לתגובות ולא לקבלן. מצטערת.

אני מפחדת ממראה השמיים הכחולים הגבוהים. אני מפחדת ממדרכות. אני מפחדת מתחושת הרוח הנושפת ומלטפת את עורי החשוף. אני מפחדת מהתחושה שמלווה אותי כאשר אני מסירה את האוזניות, וחוזרת להתחבר ולהאזין לעולם שבחוץ. אני מפחדת מפרסומות למכוניות הנעות בשטח הפתוח. אני מפחדת ממראה הידיים כאשר הן אינן מתחת לפוך המחמם. אני מפחדת מכתובית המציגה שני מתחרים ב"מירוץ למיליון" כ - "שותפים עסקיים", כי עסק הוא עבודה, ועבודה היא בחוץ. ועבודה היא ההפך המנוגד לבית. אני מפחדת מ - "המירוץ למיליון" פשוט מפני שבפעם הראשונה שצפיתי בו חוויתי התקף חרדה. אני יודעת שאפחד לצפות בתכנית שבעתיים בשבת הקרובה, כשאדע שלמחרת עליי לצאת למספרה ולעשות ציפורניים ופן, ולאחר מכן לחפש עבודה. אני מפחדת לצאת מחר לטלי, ומפחדת מהכורסא הלבנה הקטנה שאינה מצליחה להכיל אותי דיו. אני מפחדת מעצים ירוקים, ואני מפחדת שהתריס הסגור שבחדר ייפתח. אני מפחדת מסרטן, ובמיוחד מסרטן ריאות. אני מפחדת מקולות הצחקוקים שבוקעים מגרונה של אחותי הקטנה מדברת בטלפון, ואני מפחדת מקול צעידותיה בבית. אני מפחדת מלהיכנס למקלחת ומלעמוד שם עירומה. אני מפחדת מהחלונות השקופים שבמכוניתי, מבעד להם נשקפת העיר הגדולה. אני מפחדת מהרגע בו אני מכניסה את רגליי אל המכנס האפור איתו אני תמיד הולכת לטלי. אני מפחדת מקריאה מבלוגים אחרים - כי גם בהם יש חיים. אני מפחדת מעצמי, מאנשים סביבי, מהאוויר, מהעולם, מהחיים.

אני במצב נפשי קטטוני. משותקת מפחד. אין שום היגיון בפוסט הזה. אין שום היגיון בפחד, אני יודעת. ובכל זאת, הוא שולט בי. הוא השתלט על כל סנטימטר בגופי, ועל כל מילימטר מנשמתי. והוא מנצח. בגדול.