יום חמישי, 13:00. האינטייק למחלקת אשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר לו אני מצפה בבעתת מוות כבר למעלה מחודש וחצי. כבר כמה ימים שהחרדה מצליחה להפתיע אפילו אותי ולהגע לרמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות. החרדה שולטת בי. משהו לא בסדר, כי הוא בסדר. וכשמשהו בסדר, זה אומר שהוא לא בסדר, כי הוא בדרך כלל לא בסדר, אז כשהוא בסדר זה אומר שהוא לא בסדר. זה אומר שהוא יפתיע אפילו בגדול יותר. שמשהו ממתין מעבר לפינה, יצעק "פיק-אה-בוּ!" בהפתעה וימוטט אותי. אני שותה ומעשנת - ולא מרגישה צורך לשירותים. אני תמיד מרגישה צורך לשירותים. ועכשיו אני חושבת לעצמי - אם השלפוחית לא מפוצצת - אזי שבוודאי יש לי אצירת שתן. זו חייבת להיות הסיבה.

אני מעשנת סיגריה אחת אחרי השנייה. הגוף שלי חנוק. השיניים שלי כואבות, האפתות שורפות יותר, הלחץ בתוך העיניים ומסביב להן גובר. בחודשיים האחרונים ראיתי נוירולוג, נפרולוג, גינקולוג, אורולוג, רופאת שיניים ורופאת עיניים. הגוף קורס לו לאיטו. אף אחד מן האמורים לא מצא שום דבר לא תקין למרות הסימפטומים - חוץ מרופאת השיניים שסיפרה לי על דלקת חניכיים קשה (איזו הפתעה) ועל נסיגת חניכיים (עוד יותר מופתעת. אני כבר בכלל לא רואה אותן) כי אפילו לא טרחתי לצחצח שיניים בחצי השנה האחרונה מרוב דיכאון ותשישות. אני מפוררת לפירורים קטנים. אם תשימו אותי בתוך כוס תה חמה, אני פשוט אמס לתוכה. בעצם, כרגע אני מרגישה שאמס גם בלי כוס התה. הידיים והרגליים רועדות, והחזה מתפוצץ. לפעמים אני חושבת שזהו - אני חוטפת התקף לב. זהו, מיקי, גמרת לעצמך את החיים. עשית את זה! אבל לא. החזה פשוט ממשיך לכאוב.

אני רוצה לשקוע אל תוך הדחקה עמוקה שתימשך בדיוק עד האינטייק. ואז אני רוצה לפרוץ בבכי שכמותו לא בכיתי  בחצי השנה האחרונה כי הייתי מדוכאת מדי בכדי להפגין כל רגש כלשהו, ולהתחנן בפני הפסיכיאטר שיקבל אותי למחלקה שלו. שיציל אותי מעצמי. שיחייה אותי, שיגרום לי לרצות לחיות. ולצלם. ולאהוב. ולהינות. ולצחוק. דברים שאני כבר לא זוכרת. כמעט ולא זוכרת. דמעות. שאזכר מה זה לפרוץ בבכי ולא להפסיק במשך 20 דקות. שאכאב את כל הכאב הכאוטי הזה שכאבתי בשקט צורם במשך חצי שנה ושלושה ימים. שאצרח אותו עד שהשכן ליד שכבר מצמיד את האוזן שלו לדלת הכניסה שלנו יזעיק את המשטרה ונצטרך להסביר שהכול בסדר, שאני כבר בסדר ושהכול מצויין. שאני רק מקיאה את הגועל שעבר עליי. שאני משחררת אותו, נפטרת ממנו.

אתמול בלילה נשברתי. הבטחתי לעצמי שלא אקח כדור אחד מעבר למה שמוקצב לי - ולקחתי עוד גאודון (אנטי-פסיכוטי) שיעזור לי לסיים כבר את הייאוש הזה ולישון. להירדם. לא יכולתי יותר. השיניים רעמו והאפתות שרפו בערת מוות והשלפוחית הציקה שוב אחרי שלושה שבועות שבה הניחה לי לנפשי במהלך הלילות, ורציתי רק לבעוט עם הרגליים ולצרוח ולהשתולל ולהוציא מתוכי את השדים שחגו במעגל ושרו בקול מחריש אוזניים. הזעתי עם מזגן על טמפרטורה של 16 מעלות. רק רציתי שהבוקר יעלה. או שלא. גם אפשרות.

אני מגלגלת בראש כבר חודש וחצי את השיחה עם מנהל המחלקה או צוות המחלקה. בהתחלה הכול היה נהיר ובהיר לי. ידעתי מה אני רוצה לומר, איזה מסר אני רוצה להעביר, הכול היה ברור. עם הזמן הכול התערפל לי. בימים האחרונים אני תוהה אם בכלל אצליח להוציא מילה מפי. כל שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה שורות משיר של קולדפליי -

When you try your best but you don't succeed

When you have what you want but not what you need

When you feel so tired but you can't sleep

Could it be worse?

השאר מהול בערפל לבן.

אני לא יודעת איך אעבור את מחר. אני חייבת להתקבל.

"אשתי אומרת שישנם שני סוגים של אנשים -

אלה שרודפים אחר ההנאה

ואלו אשר בורחים מהכאב.

...אלא שלא ניתן באמת לברוח מהכאב שלך.

הוא בתוכך, חי ונושם,

בועט ונושך,

חד וקהה.

בוער בך גם כשאתה ישן.

אני תמיד ער.

לעומת ההנאה, הכאב מאפשר תקווה.

אולי היום יהיה אחר?

אולי היום משהו ישתנה?"

(מתוך "הרכות שלפני החשיכה")

"שום דבר לא משתנה", היא לוחשת על הסירה באגם. "שום דבר לא משתנה. שום דבר לא משתנה!" היא צועקת לפני שהיא מטילה את עצמה אל מיימי האגם. היא אינה יודעת לשחות.

גם אני כבר מכבר איבדתי את היכולת לשחות בין שיטפון המילים, המחשבות, הרגשות, הפחדים, התשוקות. וכאילו הגעתי אל חוף אי נידח, בלתי מוכר ובאותה העת זכור היטב - אני בוחרת להתבצר בו. לבדי. כל הכאבים, כל הכאבים כולם - של העבר, ההווה וגם של העתיד נשטפו הרחק מאותו חוף טרופי ובדיוני, נטרפו בין גליי הים הממשיכים ללוות אותי בסיוטיי לילה לילה. וכעת אני בבועת פלסטיק משומרת היטב, איש לא נוגע בי. עולם אגדתי ופנטזיונרי, שם המאווים והתשוקות מתעוררים בהרף עין. ובכל זאת, הנפש והגוף נפרדים הם. אני רוצה - אבל אני לא מסוגלת. הנפש חולמת על מגע יד, על ליטוף, על התגפפות איטית ואינטימית, גוף חולק בגוף. אך הגוף עצמו, זה המוחשי, נעול בביצתו ברוכסן מאיים, לו סוגר ובריח. לא אגע. לא אגע. לא אגע.

רק מבין נשמת אפי שואפת את הכאב, את ההוא. את ר' שכבר איננו מזמן, ואת זה שאיננו קיים באמת, לא באמת. תחליף אימבסילי פרי מוחה הקודח של ילדה בת שמונה שעולמה נגזל ממנה במאית השנייה. ריחות של ייאוש, תאווה, תסכול, כמיהה וכאב מתעטפים זה בזה, יוצרים תערובת מחשמלת. אני בוערת. כל הכאבים, כל הכאבים כולם. ובעצם הם בכלל אינם כולם. הרי אלה האחרים, של המציאות העכשווית, של הכאן והעכשיו, נשטפו הרחק ממני, ואני שבה לזרועותיו של הכאב הגולמי, הנושך והבוער, הבועט והשורט, החד והקהה, המלטף אליו אני מכורה. איני יכולה בלעדיו, לא באמת. גם בין שברי הצדפים על אי חלומותיי אני מתמסרת לצבתותם של הסרטנים והעקרבים הממתינים לגאול אותי משגרת יומי הקודרת. להרעיל אותי במיתה בדיונית. רק הם מסוגלים לפצוע את המעטפת הנוקשה שעטיתי על עצמי, מנקבים חורים חורים בבשרי השרוף.

אני מדממת על אי חלומותיי. ומעטיי מעטים הם שיודעים ויבינו.

I was bruised and battered and I couldnt tell
What I felt
I was unrecognizable to myself
I saw my reflection in a window I didn't know
...My own face

Bruce Springsteen\ Streets Of Philadelphia

צרחה, כאילו משום מקום, מפלחת את האוויר העכור:

"אז אני עוזבת!!! אני עוזבת!!! ש-לום!!!".

אני עוזבת את החווה שלי בפייסבוק ומוצאת את אמא בוכה. היא מציתה סיגרייה בעוד שהטלפון מצלצל. "את רוצה שאענה?" שואלת, ועונה מבלי להמתין לתשובה. אחותי על הקו - לא הפתעה גדולה. הא ממררת בבכי. "אישה שאסור היה לה להביא ילדים לעולם, היא והדרמות שלה. אסור היה לה! אסור!" - גם היא בוכה. "אני לא חוזרת. אני לא חוזרת", היא ממללת אל תוך האפרכסת תוך כדי בכי. "תנשמי עמוק", אני תופסת את עמדת המפייסת, "אני כבר ארגיע אותה. תירגעי".

מעטפה שאמא פתחה בטעות. על כך הושתת הריב. מעטפה מהבנק הלאומי המבשרת לאחותי שהם מבטלים לה את האשראי. אמא פתחה בטעות, והאחות משתוללת. הרי אין היא באמת זועמת על כך שהמעטפה נפתחה עבורה בטעות - היא מתוסלת משום שהיא בחובות, עברה את מסגרת האשראי שלה מזמן וכעת הוא בוטל.

היא חייבת לאמא קרוב לעשרת אלפים ש"ח על התשלומים למכונית. התשלומים החודשיים, אלפיים ש"ח לחודש, יורדים מחשבון הבנק של אמא והאחות אמורה לשלם לה ממשכורתה. מאין תשיג את הכסף לשלם לאמא כשהיא בחובות עד מעל הראש, בעצמה? אני מאמצת את סגנון אלון-גל, ומכריחה את אמא להתקשר לבנק ולבטל את הוראת הקבע. אמא אומרת שכן, זה מה שחייבים לעשות - אבל ביני לבין עצמי אני שאלת את עצמי: איך אפשר לבטל הסדר תשלומים שכבר נחתם? גם אין אפשרות להעביר את התשלומים החודשיים לחשבון הבנק של הקטנה. הפתרון היחידי המסתמן באופק: למכור את הרכב. הקטנה תצטרך להשלים עם עובדות החיים הקרות והנוקבות ולנסוע באוטובוסים.

אמא מבקשת ממני להתקשר אל האחות ולבקש ממנה לחזור הביתה כך שתוכל לבשר לה על החלטתה למכור את הרכב - במידה ואחותי לא תחזיר לה את הכסף שחייבת. מבקשת להישאר מחוץ לתמונה, אני מבקשת לשלוח ס.מ.ס. אמא מתעקשת שאדבר איתה. אמא מבקשת - ואני עושה כבקשתה. התוצאה? אחותי מוציאה את כל זעמה ותסכולייה עליי. בניגוד לאמי - אני איני מוכנה לספוג מניפולציות רגשיות זולות ("אוקיי, אז אלו החיים שלי או הכסף. החיים שלי או הכסף. בסדר גמור"), ומנתקת.  עכשיו אני הרעה בסיפור.

אמא מתקשרת שוב אל אחותי, ושבה למרר בבכי למרות ניסיונותיי למנוע חילופיי האשמות כואבים ובמקום לדבר על פתרון מעשי לבעיה - ת'כלס ודי. בשלב זה איני יכולה יותר לשלוט על המתרחש, ואני פורשת לחדרי ומשאירה את אמא עם אחותי בטלפון.

השתיים, כאילו שלא ידעתי מראש, משלימות. אמא מגיעה אל החדר ונותנת נשיקה כאות תודתה לתמיכתי. ואילו אני יודעת שאחותי תמשיך בשלה - ושאמא שלי לא תראה פרוטה. אני משאירה את המידע הזה לעצמי, ואת הוויכוח המתחדש ליום אחר. היום כבר אזלו כוחותיי.

שקט לכבערך רבע שעה, עד שהשמוק מתערב. אינני שומעת את דבריו - אמא מתפלצת ומתחילה לצרוח שוב. שוב קמה, מגיעה אליה לסלון (שם ממוקמים, באופן מקומם למדי, השמוק והמחשב גם יחד - לאמא עוד נותרה עבודה שהיא מעוניינת להספיק לסיים להיום) ומדריכה בקול - "די, מספיק! להתעלם! לא לענות!". אמא קוטעת אותי, נסערת - "כולם משוגעים במשפחה הזו, אני כבר לא יודעת מה לעשות! הוא חושב שאני משקרת לו!!!". אני מחבקת אותה, ואיני עושה כל ניסיון שהוא, ולו הפעוט ביותר, להשקיט את קולי - "את יודעת שהוא חולה נפש, נכון? את יודעת שהוא פרנואיד, נכון?". אמא ממלמלת "כן, כן...". "אז די. לא לענות לו, הוא אוויר. אוויר!".

"הנה, הגיעה הצדיקה", אני שומעת אותו ברקע. מתעלמת. הוא אוויר גם בשבילי.

וכל המטען העודף מגיע יום לפני שאני נפגשת עם מאמנת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי לשם מציאת עבודה. לעזאזל עם הכול. נגמרים לי הכוחות.

עדכון 12.8:

הייתי בביטוח הלאומי ונפגשתי עם מנהלת חברת ההשמה. ביחד עברנו על דברים שאני יכולה לעבוד בהם (מטלמיטינג ועד מזכירות או פקידות - בתקווה, גם משהו שקשור לצילום). התחייבתי לעבוד חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע - וכל זה עבור אלפיים שקל בחודש. לא מציאהה גדולה - אבל מנכסת בה תמיכה מלאה של מדריכת השמה לאורך הדרך במשך שנה וחצי. כולי תקווה שבעוד שנה וחצי כבר לא אצטרך את המשרה שתימצא לי (בתקווה) - כי אטפל בחניכים. אורית, העובדת הסוציאלית ששכרה אותי לעבודה טרם מצאה לי חניכ/ה. מקווה שבקרוב. וכמו כן, אני מקוווה שבחברת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי ימצאו לי עבודה שאצליח להתמיד בה - לפחות עד שאתחיל לטפל - מה שנראה מאוד מעורפל ובלתי ברור כרגע...

ימים יגידו, אני מניחה.

משפחה בהפרעה

אמא פונה אל אחותי נסערת בשעת צהריים, השעה בה הפרינססה הקטנה ששבה ליל אמש מעוד בילוי מופרע מתעוררת, ושואלת אותה  מה קרה להעברת הקבע שנקבעה בייניהן. אמא משלמת 2000 ש"ח בחודש על האוטו של אחותי, ואחותי מעבירה לה את הסכום מחשבונה דרך העברת קבע. נדהמת, גילתה אתמול אמא שהיא במינוס איום - הכסף לא נכנס זה חודשיים. הקטנה זעקה ש"זה לא הטיימינג". מתי כן הטיימינג, שואלת אמא ההמומה מהתשובה גסת הרוח. ריב מתפתח. צעקות. הקטנה מגיעה אליי ומבקשת שאוציא לה מהחדר של אמא חפיסת סיגריות. "מה תעשי?" אני שואלת אותה. היא עונה שתאלץ לקחת הלוואה בשוק האפור, ומסתלקת בעת שאני מבקשת ממנה לא לעשות כן. גם לה אין כסף, ובעבודתה הנוכחית היא מרוויחה פרוטות. הייתה לה האפשרות לעבוד בעבודה מכניסה יותר - אך בעבודה הנוכחית יש לה "חברות", כך שהיא אינה שוקלת אפילו לעזוב.

אמא בוכה בפניי. היא בקושי סוגרת את החודש גם כך. היא אינה יכולה לממן את המכונית של אחותי, ונדהמת מחוצפתה  של הקטנה שמאשימה אותה, האשמה לשם מגננה, על כך שלא פתחה לה קרן חיסכון. מספרת לי שהקטנה רצתה למכור כליה. אני וחברה שאיתי מנסות להרגיע אותה לאחר שאני מספרת על הרעיון של הקטנה ללוות מהשוק האפור. "בבקשה, דברי איתה", אמא מתחננת בפני. "שלא תעשה משהו טיפשי".

אני מתקשרת אל אחותי ובקול דואג שואלת מה היא מתכוונת לעשות. "זו הבעיה שלי, ואני אפתור אותה בדרך שלי", מסננת לעברי בקול תוקפני, ומנתקת. אני מפחדת לדווח לאמא שלי על תוקפנותה של הקטנה וחוסר מוכנותה להייפתח אליי ולהניח לי לעזור לחשוב על דרכים לצאת מהשמשבר, שלא תצא מדעתה. שתייהן מרוששות, אמא והקטנה, ואני צריכה לדאוג על תקשורת בונה בבית, ולזה שאף אחד לא יתמוטט.

באקט של בריחה, אני יוצאת עם החברה לקניון, לסרט. החברה משלמת עליי, כי את חמישים השקלים שקיבלתי מאמא אני צריכה להשקיע בדלק. לא מרוכזת, ולא מצליחה להוציא מראשי את אמא הדואגת כיצד תסתדר. הסרט ברקע, ואני מנותקת. רועדת.

חוזרת הביתה אל הטירוף של השמוק. הפארנויה חושפת את ראשה המכוער שוב. לדבריו, כל העת שלא הייתי בבית הייתי עם אחותי. אמא מנסה להסביר שלא, שיצאתי לסרט עם חברה. בשומעי אותו תוקף אותה, אני צורחת "תעזוב אותה!!!". היא עברה מספיק ליום אחד גם מבלי להתמודד עם מחשבות השווא ההזויות שלו. "מה תעזוב, מה? לא יצאת בחמש ורבע, בדיוק כשהגעתי?". דעתו נטרפת עליו. 

יותר מתמיד, צריכה לשמור על אמא.

המאמץ

אני לא אוהבת את תופעת העדר, אבל הפעם התאים לי. בעקבות הפוסט של מומו -

המאמץ לקום בכל בוקר. המאמץ לנשום.  המאמץ שלא לתעב את עצמי על עצם קיומי. המאמץ שלא להתנפל על אבא שלי בדקירות סכין. המאמץ לשמור על אמא. המאמץ לשמור על חברויות ומערכות יחסים. המאמץ להתאזר בסבלנות. המאמץ להתגבר על התקפיי הדיכאון התכופים. המאמץ להתמודד עם הבדידות שמכלה ובוערת בי. המאמץ לחייך כשמתחשק לי לבכות. המאמץ להחזיק את עצמי עם שתיי רגליים יציבות על הקרקע. המאמץ להיות שם בשביל אחרים. המאמץ להצחיק. המאמץ להינות. המאמץ להתרכז. המאמץ לחפש עבודה. המאמץ לעזור. המאמץ לשמור על עצמי מחוברת. המאמץ לעבור את סופיי השבוע. המאמץ לקצץ בסיגריות. המאמץ שלא לברוח מהתמודדות עם הפחד. המאמץ לצעוד עם הפיבומיאלגיה. המאמץ לשמור על חסכונות. המאמץ שלא לאבד את שפיות דעתי. המאמץ לדבר מבלי לגמגם. המאמץ להקליד. המאמץ להתמודד עם שדיי העבר. המאמץ שלא לנהוג באימפולסיביות. המאמץ שלא לחתוך את עצמי. המאמץ שלא לשלוח יד בנפשי. המאמץ לחיות.