אין לי שמץ של מושג אם עידכנתי בנושא ואין בכוחותיי לבדוק, אז הרשו לי להתנצל במידה וחוזרת על עצמי.

מחלת הסרטן שבה לפקוד את אבא שלי. הפעם מדובר בסרטן בשלפוחית השתן - סרטן שהוא אגרסיבי בהרבה יותר מסוג הסרטן הקודם שהיה לו, וכזה שגם מוכר בהתפשטותו המהירה. מזה כשבועיים שאנחנו יודעים. בשבוע שעבר אושפז פעמיים במהלך הסופ"ש, וחזר כשקטתר דבוק לרגלו. במהלך אותם ימים נאנק מכאבים, גנח ונאנח ללא הרף. ואני? מבולבלת, אמביוולנטית, בדיסוננס עם עצמי. אני חושבת שבאותם ימים עברתי את כל מארג קשת הרגשות האפשריים - מכעס ועד חמלה, מזעם ועד רחמים, מרצון שילך (ולו רק בשביל שאמא תקבל את כספי ביטוח החיים שלו, אמא שנאלצת להתמודד במקביל עם עקירת כל שינייה התחתונות ללא אפשרות כספית לממן שתלים, עם הכאב הפיזי, ועם העובדה שהיא עומדת לאבד את עבודתה) ועד פחד שילך. בדמיונותיי כבר חזיתי בהלוויה, בשבעה. ניסיתי לחשוב על כיצד אתמודד עם הכאב והבלבול, ולא האמנתי לרגע שאצליח להתמודד מבלי להתפרק כליל. כרגע דבר אינו ידוע - הכול תלוי באיזה שלב נמצאת המחלה - ואת זה נדע רק ביום שני, לכשינותח בבית החולים השרון.

במקביל, המטאור אשר שמו "איך-לעזאזל-אתמודד-עם-השחרור-מהמחלקה-הפסיכיאטרית" נחת עליי אתמול, ובגדול - לאחר שבקבוצת "תחומיי עניין" הצגתי את אתר הצילום שלי. אני יודעת שעתה עליי לחשוב על חזרה לעבודה, והדבר מעלה בי שאגות בעתה חרישיות. רק לא להדאיג את אמא. שחקי אותה פניי פוקר, אני אומרת לעצמי. חייבת להמשיך ולתמוך באמא. לדאוג שהיא נחה, שותה, אוכלת. לא לוקחת יותר מדי משככי כאבים. את התותבות הפרימיטיביות מממנות לה אני ואחותי - לחוד וביחד. אמא בוכה בפניי. "אני רגילה לתת, לא לקבל", היא מתייפחת ואילו אני נחנקת מדמעות. אין לה. אין לה בשביל עצמה.

מחד, אני מרגישה שמיציתי את חווית אשפוז-יום. מאידך - אני חרדה ומתאבלת על שחרורי ביום חמישי הקרב ובא. אני מתאבלת על הפרידה מקבוצת אנשים מדהימים - ממש כמו באשפוז-יום הקודם. אלא ששם, או אז, בימים ההם של בתר-ימי-אשפוז-יום ביצעתי ניסיון אובדני, ולימים גם הגעתי לאשפוז מלא. אני מלאה חרדות ופחדים. האם גורלי הוא לגמור שוב במחלקה מלאה? האם אצליח להרים את עצמי מן חורבות האבל והשינוי, החזרה הביתה - ללא התדרדרות נוספת במצבי? אני יודעת שאני חייבת להחזיק את עצמי. חייבת. וחלק מאותה החזקה משמעה לשוב לעבודה - במקביל לצרות שמגיעות בצרורות.

אתמול ניסיתי לחשוב על הפחד לחזור לעבודה. לתפקד. ניסיתי לנתח אותו, לחשוב עליו בצורה רציונאלית. אולי אני טועה (פסיכולוגית אני עדיין לא), אבל אני סבורה שבעצם, בסופו של דבר - כל פחד שלנו מסתכם בפחד האולטימטיבי - הפחד למות. גם אם במודע, וגם אם בלא מודע (ואני חושבת שבדרך כלל בתת-מודע) - הפחד למות הוא זה שמנחה אותנו - לטוב ולרע. פרויד הפריד וקיטלג את סכום כל האינסטינקטים שלנו לאינסטינקטים של חיים, ואינסטינקטים של מוות: כל פעולה מודעת שלנו בחיי היומיום נועדה להביס את האינסטינקטים של המוות - אם מדובר בקימה בבוקר, אכילה, שתייה, צמיחה בכל תחום שהוא. יש לנו את הנטייה, כשמשהו מפחיד אותנו, למהר ולומר - "אוי לא, אם כך וכך יקרה - אני אמות!" - ואני חושבת שבסך הכול - אנחנו באמת מפחדים למות. בטיפול נוהגים לשאול אותנו: "ואם תנאם מול קהל (דוגמא שכיחה) - מה יקרה?" ואז נענה למטפל - "אתבלבל, אטעה". ואז ילחץ המטפל - "ומה יקרה אז?" ואנחנו נענה - "אני אוּבך נורא". המטפל: "ומה יקרה אם תוּבך?" - ואני חושבת שפה היינו אומרים - "אז אמות". ובינינו - גם אם נוּבך נורא - שום דבר לא יקרה. לא נמות, באמת. אבל הפחד הזה שתול בנו עוד מיום היוולדנו. פחד הקיום (על כך דיבר תיאוריטיקן אחר, אינני זוכרת מי) גזור מפחד האי-קיום - כי אם אנחנו קיימים היום, הרי שקיימת גם האלטרנטיבה האחרת - אנחנו יכולים שלא להיות קיימים (משמע - נמות), וכך אנחנו פוחדים גם מפעולות שנועדו לקדם אותנו הלאה - הן מזכירות לנו שאנחנו קיימים - משמע - אנחנו יכולים גם שלא להיות קיימים. אני יודעת ששום דבר איום לא יקרה אם אחזור לעבודה, אם אעבוד. מקסימום, כמה התקפיי חרדה. ומהם התקפיי חרדה אם לא הפחד למות? ואני יודעת שלא אמות. אני גם יודעת שעברתי כל כך הרבה בחיי, ולא משנה כמה קשה ומתיש היה - הנה אני, כאן, חיה כדי לספר את הסיפור. אם כך - ממה יש לי לפחד?

הלוואי והדברים היו כל כך קלים. הלוואי והביצוע היה קל כאמירה. אני מפחדת, אני חרדה, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת. אני מפחדת לדחות שוב את החזרה לעבודה עד אין קץ, ליפול שוב ברשתו של הדיכאון, להסתגר שוב בתוך הבועה המוכרת. אני מפחדת אני מפחדת אני מפחדת.

נ.ב - גברת נטלי, אני יודעת שאת נכנסת לכאן. יש אופציה שמאפשרת לי לראות מי נכנס ומאיפה. עוד פעם אחת ואתפוס אותך, ואת יכולה לנשק את הנייד שלך לשלום. אה, ורק רציתי לציין שנסיונות ההסתה שלך של אמא כנגדי די מיותרים וגם דיי פתטיים - היא יודעת יפה מאוד שאת סתם ביצ', כמוני. אל תטרחי.

יום חמישי, 13:00. האינטייק למחלקת אשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר לו אני מצפה בבעתת מוות כבר למעלה מחודש וחצי. כבר כמה ימים שהחרדה מצליחה להפתיע אפילו אותי ולהגע לרמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות. החרדה שולטת בי. משהו לא בסדר, כי הוא בסדר. וכשמשהו בסדר, זה אומר שהוא לא בסדר, כי הוא בדרך כלל לא בסדר, אז כשהוא בסדר זה אומר שהוא לא בסדר. זה אומר שהוא יפתיע אפילו בגדול יותר. שמשהו ממתין מעבר לפינה, יצעק "פיק-אה-בוּ!" בהפתעה וימוטט אותי. אני שותה ומעשנת - ולא מרגישה צורך לשירותים. אני תמיד מרגישה צורך לשירותים. ועכשיו אני חושבת לעצמי - אם השלפוחית לא מפוצצת - אזי שבוודאי יש לי אצירת שתן. זו חייבת להיות הסיבה.

אני מעשנת סיגריה אחת אחרי השנייה. הגוף שלי חנוק. השיניים שלי כואבות, האפתות שורפות יותר, הלחץ בתוך העיניים ומסביב להן גובר. בחודשיים האחרונים ראיתי נוירולוג, נפרולוג, גינקולוג, אורולוג, רופאת שיניים ורופאת עיניים. הגוף קורס לו לאיטו. אף אחד מן האמורים לא מצא שום דבר לא תקין למרות הסימפטומים - חוץ מרופאת השיניים שסיפרה לי על דלקת חניכיים קשה (איזו הפתעה) ועל נסיגת חניכיים (עוד יותר מופתעת. אני כבר בכלל לא רואה אותן) כי אפילו לא טרחתי לצחצח שיניים בחצי השנה האחרונה מרוב דיכאון ותשישות. אני מפוררת לפירורים קטנים. אם תשימו אותי בתוך כוס תה חמה, אני פשוט אמס לתוכה. בעצם, כרגע אני מרגישה שאמס גם בלי כוס התה. הידיים והרגליים רועדות, והחזה מתפוצץ. לפעמים אני חושבת שזהו - אני חוטפת התקף לב. זהו, מיקי, גמרת לעצמך את החיים. עשית את זה! אבל לא. החזה פשוט ממשיך לכאוב.

אני רוצה לשקוע אל תוך הדחקה עמוקה שתימשך בדיוק עד האינטייק. ואז אני רוצה לפרוץ בבכי שכמותו לא בכיתי  בחצי השנה האחרונה כי הייתי מדוכאת מדי בכדי להפגין כל רגש כלשהו, ולהתחנן בפני הפסיכיאטר שיקבל אותי למחלקה שלו. שיציל אותי מעצמי. שיחייה אותי, שיגרום לי לרצות לחיות. ולצלם. ולאהוב. ולהינות. ולצחוק. דברים שאני כבר לא זוכרת. כמעט ולא זוכרת. דמעות. שאזכר מה זה לפרוץ בבכי ולא להפסיק במשך 20 דקות. שאכאב את כל הכאב הכאוטי הזה שכאבתי בשקט צורם במשך חצי שנה ושלושה ימים. שאצרח אותו עד שהשכן ליד שכבר מצמיד את האוזן שלו לדלת הכניסה שלנו יזעיק את המשטרה ונצטרך להסביר שהכול בסדר, שאני כבר בסדר ושהכול מצויין. שאני רק מקיאה את הגועל שעבר עליי. שאני משחררת אותו, נפטרת ממנו.

אתמול בלילה נשברתי. הבטחתי לעצמי שלא אקח כדור אחד מעבר למה שמוקצב לי - ולקחתי עוד גאודון (אנטי-פסיכוטי) שיעזור לי לסיים כבר את הייאוש הזה ולישון. להירדם. לא יכולתי יותר. השיניים רעמו והאפתות שרפו בערת מוות והשלפוחית הציקה שוב אחרי שלושה שבועות שבה הניחה לי לנפשי במהלך הלילות, ורציתי רק לבעוט עם הרגליים ולצרוח ולהשתולל ולהוציא מתוכי את השדים שחגו במעגל ושרו בקול מחריש אוזניים. הזעתי עם מזגן על טמפרטורה של 16 מעלות. רק רציתי שהבוקר יעלה. או שלא. גם אפשרות.

אני מגלגלת בראש כבר חודש וחצי את השיחה עם מנהל המחלקה או צוות המחלקה. בהתחלה הכול היה נהיר ובהיר לי. ידעתי מה אני רוצה לומר, איזה מסר אני רוצה להעביר, הכול היה ברור. עם הזמן הכול התערפל לי. בימים האחרונים אני תוהה אם בכלל אצליח להוציא מילה מפי. כל שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה שורות משיר של קולדפליי -

When you try your best but you don't succeed

When you have what you want but not what you need

When you feel so tired but you can't sleep

Could it be worse?

השאר מהול בערפל לבן.

אני לא יודעת איך אעבור את מחר. אני חייבת להתקבל.

לפני כחמישה חודשים, כאשר התקבלתי לעבודת חונכות לפגועיי נפש, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה, לראשונה בחיי מזה שנות כמיהה ארוכות בלטפל בפגועיי נפש, הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות לגעת בנפשו של אדם פצוע, שותת דם, כואב ומצא לחיבה ולאהבה, ההזדמנות להשפיע, לעזור, לשנות.

כיום, כחודש לאחר שהתחלתי את עבודתי עם פגועיי הנפש, בועה מתנפצת לה. הכמיהה המונומנטלית בצורת חלום שינתה את פניה. כעת אני מבינה - טיפול בנפגעי נפש הוא לא טיול בשדה שושנים - אלא עבודה קשה, מתסכלת, מייגעת ומתישה במיוחד.

ידעתי שאני לוקחת על עצמי אתגר רציני כשלקחתי לידיי את הסכיזופרן. למעשה, אין הוא אך סכיזופרן - אלא גם אוטיסט (PDD חמור) ובעל פיגור. העבודה עם הסכיזופרן מייגעת. אין הוא יודע לקשור את שרוכיי נעליו, אין הוא יודע לגרוב גרביים, ואין לו את המיומנויות הבסיסיות ביותר. הוא מחטט בפחיי אשפה ואוסף זבל מהמדרכות. הוא שומע קולות בראשו, קולות של שוטרים אשר בהזיותיו אוסרים אותו ומתעללים בו. שיחה טיפוסית עם הסכיזופרן מתנהלת בערך כך:

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "אני מפחד מהשוטרים. מה הם יעשו לי?"

אני: "שום דבר. הם לא יעשו לך שום דבר".

סכיזופרן: "מה הם עושים?"

אני: "הם מטפלים באנשים רעים. אבל אתה לא איש רע".

סכיזופרן: "הם יקחו אותי לבית הסוהר?"

אני: "לא."

סכיזופרן: "אז מה הם עושים?"

אני: "שום דבר."

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "שיקחו אותי לבית סוהר".

אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל הבנתם את הרעיון. וכך, שעתיים שלמות. אמו של הסכיזופרן אינה מעוניינת בו בביתה, והאב נראה שאינו בקו הבריאות הנפשית, גם הוא. לאחרונה עבר הסכיזופרן להמציא סיפורים על גמדה כלשהי, ספק אמיתית ספק דמיונית. ובמשך שעתיים שלמות אנחנו חוזרים על עצמנו באופן מתיש ומייגע. נראה שהסכיזופרן קולט את דבריי - אך אז שב לעסוק באובססיות המטריפות את מנוחתו. לזכותי תיזקף העובדה שכבר הצלחתי ללמד אותו לשטוף ידיים לאחר שהוא הולך לשירותים, וללמד אותו שלא לחטט באפו. אין לי מושג אם הוא ממשיך לקיים את דבריי בעת שאיני עימו. הוא מזהה אותי, וחושש, במסגרת חרדת הנטישה שלו, שאעלם. לאחרונה אושפז במחלקה הסגורה לאחר שתקף את אימו, וזו האחרונה עייפה מלטפל בו. גם בית החולים אינו מעוניין בהישארותו - עתה, משאינו תוקפני עוד, אין לו עוד מה לחפש במחלקה. במסגרת ביקוריי אותו במחלקה הסגורה נתקלתי במטפליי לשעבר - אותן האחיות העוינות והרופאים שטיפלו בשעתו בי. בגאווה רבה הצגתי את עצמי לפנייהם, וסיפרתי כי כיום אני מטפלת, בעצמי.

בינתיים, שוחרר הסכיזופרן לביתו, וכעת אנו דנים באופציה להכניס אותו למוסד סיעודי, הוסטל. עוד ארוכה הדרך עד שיימצא עבורו ההוסטל המתאים עבורו ועד שאכן יועבר לשם, ואילו אז ייפרדו דרכנו.

את ילדת הזאבים פגשתי לראשונה אתמול בבוקר. המטופלת השנייה שלי. במבט ראשון, כאשר היא בחברת אימה, נראה כי היא מתקשרת ומטיבה לדבר. היא שואלת אותי שאלות הגיוניות, אך נראית ביישנית ומוזנחת במיוחד. ילדת הזאבים גדלה במשפחה פתולוגית במיוחד, כאשר הוריה, לאורך התבגרותה, הזניחו במידה פושעת את קשריה החברתיים והתמקדו בהשכלתה. כל דבר מעבר להשכלתה של ילדת הזאבים נחשב ל"מיותר". וכך היא היום, מנותקת לחלוטין מסביבתה. מדובר בילדה מחוננת אשר מתחילה מכינה באוניברסיטה - אך השעתיים הראשונות עימה מספרות סיפור קשה וסבוך. לרוב היא מתנתקת, בוהה בחלל, מוצפת בגירויים שמסביבה ופורצת בצחוק הנובע כנראה ממבוכה כל כמה דקות. חרף ניסיונותיי לנהל עימה שיחה, ילדת הזאבים חיה בעולם אינפנטילי משלה.  במהלך הפגישה כולה הוציאה אולי חמישה משפטים - כולם קשורים בצורה זו או אחרת למין. תחילה שאלה אותי: "את חושבת שהמפורסמים של הוליווד מזיינים מהצד?". לאחר שאלה שאותי מהי "נטייתי המינית", וחקרה עם מי ממפורסמי הוליווד הייתי שוכבת. לעיתים גררה אותי לסיבובים חסרי מנוח סביב הקניון, ואילו לעשר דקות בודדות הצלחתי ליצור עימה קשר כאשר חיפשנו קליפס צבעוני לשיערה המוזנח. לדקות היא דיברה ככל אדם בריא - אך גם דקות אלו נסתיימו להן והיא חזרה לשקוע בעולמה הפנימי. רגעים נדמה היה כי אינה מודעת כלל לנוכחותי, למרות ניסיונותיי השבים וחוזרים לדובבה. לעיתים השתיקה אותי באגרסיביות מה - "שקט, אני מקשיבה לשיר" - ואילו אני נאלצתי לשתוק. לכשהגיעה השעה להחזירה לאמה - לא הסבה אליי את מבטה כשנפרדתי לשלום, כאילו כלל לא הייתי שם.

אני מבינה היום כי עבודה רבה לפניי, במיוחד עם ילדת הזאבים. דובדבניל וטלי מנסות להרגיע את חששותיי ומועקתי, מדגישות כי לוקח לעיתים שבועות ואף חודשים עד שמצליחים ליצור קשר מינימלי עם המטופל. ואילו אני, קצרת רוח וחסרת סבלנות, תוהה אם ביכולתי לחכות, לנסות, לעבוד קשה ולעמול על מנת לבנות קשרים עם אלה המנותקים לחלוטין מכל מגע אדם.

אין עבודה המתישה יותר מעבודה טיפולית. משעתיים בודדות אשר במהלכן אני נותנת את כל כולי, משקיעה, משתדלת, מנסה - אני חוזרת מותשת לחלוטין. מותשת ברמות שמפחידות אותי. בשבוע הבא, לראשונה, יש לי את הסכיזופרן ואת ילדת הזאבים באותם ימים, בזה אחר זה. יהא האל עדי - איני יודעת כיצד אשכיל להתמודד. הקושי הפיזי, הקושי הנפשי, התשישות...אני חייבת לקבל את כל מטופליי (גם השלישית שכבר יועדה לי) באותם יומיים - שכן את שאר הימים אני רוצה להקדיש לצילום. השבוע הבא ריק מצילומים, ואולי טוב שכך. ממילא אזדקק לכל כוחותיי עבור מטופליי. כיצד יראה העתיד, ומה הוא טומן בחובו - את זאת אינני יודעת. אני רק מקווה שיש בי את הכוחות להתמודד.

לחכות לתחקירנית שתתקשר.

לחכות לאבא שיודיע לי מה קורה עם המשטרה.

 לחכות לליהי, העובדת שהתפטרה, שתתקשר ותענה לי על שאלה קריטית לחקירה.

לחכות לתיק שלי מלניאדו.

לחכות ארבעה חודשים עד שנתבע את הביטוח על התאונה שלי.

לחכות לטלי שתעביר לי את כל התיק הרפואי שלי.

לחכות לטכנאי שיחבר את המדפסת כך שאוכל לסרוק ולשלוח פקסים.

לחכות לעובדת הסוציאלית שתתקשר לטלי.

לחכות לטלי שתתקשר לעובדת הסוציאלית.

לחכות למזכירה מהמתנ"ס שתגיד לי אם התקבלתי לעבודה או לא.

לחכות להתקלח עד שיסדרו את הבוילר.

לחכות באור אדום ברמזור.

נמאס לי לחכות!!!!!!!!!!

סליחה, אני פשוט מרגישה שאני עומדת להשתגע.