אין לי שמץ של מושג אם עידכנתי בנושא ואין בכוחותיי לבדוק, אז הרשו לי להתנצל במידה וחוזרת על עצמי.

מחלת הסרטן שבה לפקוד את אבא שלי. הפעם מדובר בסרטן בשלפוחית השתן - סרטן שהוא אגרסיבי בהרבה יותר מסוג הסרטן הקודם שהיה לו, וכזה שגם מוכר בהתפשטותו המהירה. מזה כשבועיים שאנחנו יודעים. בשבוע שעבר אושפז פעמיים במהלך הסופ"ש, וחזר כשקטתר דבוק לרגלו. במהלך אותם ימים נאנק מכאבים, גנח ונאנח ללא הרף. ואני? מבולבלת, אמביוולנטית, בדיסוננס עם עצמי. אני חושבת שבאותם ימים עברתי את כל מארג קשת הרגשות האפשריים - מכעס ועד חמלה, מזעם ועד רחמים, מרצון שילך (ולו רק בשביל שאמא תקבל את כספי ביטוח החיים שלו, אמא שנאלצת להתמודד במקביל עם עקירת כל שינייה התחתונות ללא אפשרות כספית לממן שתלים, עם הכאב הפיזי, ועם העובדה שהיא עומדת לאבד את עבודתה) ועד פחד שילך. בדמיונותיי כבר חזיתי בהלוויה, בשבעה. ניסיתי לחשוב על כיצד אתמודד עם הכאב והבלבול, ולא האמנתי לרגע שאצליח להתמודד מבלי להתפרק כליל. כרגע דבר אינו ידוע - הכול תלוי באיזה שלב נמצאת המחלה - ואת זה נדע רק ביום שני, לכשינותח בבית החולים השרון.

במקביל, המטאור אשר שמו "איך-לעזאזל-אתמודד-עם-השחרור-מהמחלקה-הפסיכיאטרית" נחת עליי אתמול, ובגדול - לאחר שבקבוצת "תחומיי עניין" הצגתי את אתר הצילום שלי. אני יודעת שעתה עליי לחשוב על חזרה לעבודה, והדבר מעלה בי שאגות בעתה חרישיות. רק לא להדאיג את אמא. שחקי אותה פניי פוקר, אני אומרת לעצמי. חייבת להמשיך ולתמוך באמא. לדאוג שהיא נחה, שותה, אוכלת. לא לוקחת יותר מדי משככי כאבים. את התותבות הפרימיטיביות מממנות לה אני ואחותי - לחוד וביחד. אמא בוכה בפניי. "אני רגילה לתת, לא לקבל", היא מתייפחת ואילו אני נחנקת מדמעות. אין לה. אין לה בשביל עצמה.

מחד, אני מרגישה שמיציתי את חווית אשפוז-יום. מאידך - אני חרדה ומתאבלת על שחרורי ביום חמישי הקרב ובא. אני מתאבלת על הפרידה מקבוצת אנשים מדהימים - ממש כמו באשפוז-יום הקודם. אלא ששם, או אז, בימים ההם של בתר-ימי-אשפוז-יום ביצעתי ניסיון אובדני, ולימים גם הגעתי לאשפוז מלא. אני מלאה חרדות ופחדים. האם גורלי הוא לגמור שוב במחלקה מלאה? האם אצליח להרים את עצמי מן חורבות האבל והשינוי, החזרה הביתה - ללא התדרדרות נוספת במצבי? אני יודעת שאני חייבת להחזיק את עצמי. חייבת. וחלק מאותה החזקה משמעה לשוב לעבודה - במקביל לצרות שמגיעות בצרורות.

אתמול ניסיתי לחשוב על הפחד לחזור לעבודה. לתפקד. ניסיתי לנתח אותו, לחשוב עליו בצורה רציונאלית. אולי אני טועה (פסיכולוגית אני עדיין לא), אבל אני סבורה שבעצם, בסופו של דבר - כל פחד שלנו מסתכם בפחד האולטימטיבי - הפחד למות. גם אם במודע, וגם אם בלא מודע (ואני חושבת שבדרך כלל בתת-מודע) - הפחד למות הוא זה שמנחה אותנו - לטוב ולרע. פרויד הפריד וקיטלג את סכום כל האינסטינקטים שלנו לאינסטינקטים של חיים, ואינסטינקטים של מוות: כל פעולה מודעת שלנו בחיי היומיום נועדה להביס את האינסטינקטים של המוות - אם מדובר בקימה בבוקר, אכילה, שתייה, צמיחה בכל תחום שהוא. יש לנו את הנטייה, כשמשהו מפחיד אותנו, למהר ולומר - "אוי לא, אם כך וכך יקרה - אני אמות!" - ואני חושבת שבסך הכול - אנחנו באמת מפחדים למות. בטיפול נוהגים לשאול אותנו: "ואם תנאם מול קהל (דוגמא שכיחה) - מה יקרה?" ואז נענה למטפל - "אתבלבל, אטעה". ואז ילחץ המטפל - "ומה יקרה אז?" ואנחנו נענה - "אני אוּבך נורא". המטפל: "ומה יקרה אם תוּבך?" - ואני חושבת שפה היינו אומרים - "אז אמות". ובינינו - גם אם נוּבך נורא - שום דבר לא יקרה. לא נמות, באמת. אבל הפחד הזה שתול בנו עוד מיום היוולדנו. פחד הקיום (על כך דיבר תיאוריטיקן אחר, אינני זוכרת מי) גזור מפחד האי-קיום - כי אם אנחנו קיימים היום, הרי שקיימת גם האלטרנטיבה האחרת - אנחנו יכולים שלא להיות קיימים (משמע - נמות), וכך אנחנו פוחדים גם מפעולות שנועדו לקדם אותנו הלאה - הן מזכירות לנו שאנחנו קיימים - משמע - אנחנו יכולים גם שלא להיות קיימים. אני יודעת ששום דבר איום לא יקרה אם אחזור לעבודה, אם אעבוד. מקסימום, כמה התקפיי חרדה. ומהם התקפיי חרדה אם לא הפחד למות? ואני יודעת שלא אמות. אני גם יודעת שעברתי כל כך הרבה בחיי, ולא משנה כמה קשה ומתיש היה - הנה אני, כאן, חיה כדי לספר את הסיפור. אם כך - ממה יש לי לפחד?

הלוואי והדברים היו כל כך קלים. הלוואי והביצוע היה קל כאמירה. אני מפחדת, אני חרדה, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת. אני מפחדת לדחות שוב את החזרה לעבודה עד אין קץ, ליפול שוב ברשתו של הדיכאון, להסתגר שוב בתוך הבועה המוכרת. אני מפחדת אני מפחדת אני מפחדת.

נ.ב - גברת נטלי, אני יודעת שאת נכנסת לכאן. יש אופציה שמאפשרת לי לראות מי נכנס ומאיפה. עוד פעם אחת ואתפוס אותך, ואת יכולה לנשק את הנייד שלך לשלום. אה, ורק רציתי לציין שנסיונות ההסתה שלך של אמא כנגדי די מיותרים וגם דיי פתטיים - היא יודעת יפה מאוד שאת סתם ביצ', כמוני. אל תטרחי.

"אולי זה אני

או אולי רק נדמה לי

ואולי השתנה בי הכול

מי שמושך בחוטים

תפסיק למשוך רק ממני

כי כבר נמאס לי

נמאס לי לסבול."

(היהודים)

תאריך השחרור שלי מהמחלקה הפסיכיאטרית הוא ה-22 ביולי, יום חמישי.

בינתיים, חזרו התקפי החרדה והדכאונות אשר עוקבים, לאחר תקופה ארוכה בה נהניתי משקט יחסי. אני קושרת את הנסיגה אל השחרור, ואל כניסתי אל מרפאת "אדווה" בתל השומר עם שחרורי - מרפאה אשר מטפלת במטופלות גבוליות בשיטת ה - DBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי) המיועדת להן. המרפאה כוללת טיפול קבוצתי ופרטני פעם בשבוע במשך שנה. 

אין לי מושג מה מצפה לי - אך אני מבינה שלא יהא קל - וזאת בלשון המעטה.

כאשר ניידת משטרתית ואמבולנס פקדו את ביתי, ידענו אמא ואני שאסור לי התאשפז במחלקה הפסיכיאטרית. סיכמנו בינינו שלקחתי עשרה כדורי נומבון (כדור שינה חזק) בכדי להירגע מהתקף חרדה קשה ולישון, כאשר האמת היא שחצי שעה קודם לכן - לקחתי את כל הכדורים שנותרו אצלי בחדר -כשלוש מאות כדורים מסוגים שנים,  ואף למעלה מכך. שולחני הקטן עתה התפאר בערימות עירומות של טאבולות ריקות מתוכן. הטריגר שהפך את עולמי באופן מחליא הוא אמי, שגנבה ממני שוב, בחרף להפצרותיי ובקשתי הנרגשות אליה מחשבון הבנק שלי -  שלוש מאות שקל, כך טוענת - אך הגירעון הוא גדול בהרבה יותר. לאחר התקוטטות פיזית עם אמא וצרחות מפי שתינו (עד שכאב לי הגרון), הסתגרתי בחדר והתחלתי נוטלת אט-אט את מצבור התרופות שחסכתי. טלי, הפסיכולוגית שלי, שיתפה את אמא ואת המשטרה. עתה שלחו כבר ניידת משרה ואמבולנס לביתי בכדי להעביר אותי לאשפוז בחדר המיון של תל השומר.

לאחר שהבטיחו כי איש לא יאשפזני בלא הסכמתי, הסכמתי לנסוע עם הפרמדיקים לחדר המיון, שם חיכתה לי מילה. "את חייבת להירעות רעננה, עירנית, מחוייכת וחיונית", הורתה אמא, ואני מודה שבתחילה העמדתי פנים לא רע. הבעיות החלו כשדיבורי החל נפגם (דיברתי בצורה מאוד לא ברורה וקוהרנטית, גמגמתי וקרטעתי. לו היה לי שקל על כל פעם שנזרק אליי אמש "דברי ברור, אני לא מבינה אותך!", יכולתי לפנק את עצמי בכמה מסאז'ים טובים. לא רק שדיבורי נפגם, אלא גם שיווי משקלי, ומצאתי את עצמי נופלת אל הרצפה באופן נשנה וחוזר. אמנם הקאתי בבית בפקודת אמא - אך רוב הרעלים עוד נשתמרו בגופי והקשו עליי לתפקד, להעמיד פנים שהכל בסדר. הועברתי לאחר כשעה למחלקה הפנימית, שם ניסיתי לחולל נס ביכולת השווא שלי, התחננתי על שלא תאשפזני הפנימאית, אך היא היתה בשלה - עקשנית, קשה וגסה - "אני מאשפזת אותך, ונגמר הסיפור!". לא הייתה לי ברירה. נאלצתי לבלות את הלילה במחלקה הפנימית. לא ספרתי את מספר הפעמים בהם העירו אותי בלילה למטרה זו או אחרת, אך הדבר לא הפריע לי, משום שידעתי שמיד לאחר שיעזוב האח התורן שמדד, דופק ולחץ דם וחידש אינפוזיות ארדם מיד בחזרה. כאשר הגיע האח התורן וקרא בשמי, התפלאתי לנוכח הקירות הלבנים שמולי. דקות ארוכות לא הבנתי היכן אני, ובתנועה אוטומטית, ללא דבר בידיי, הגשתי את האצבע ואת האמה השמאליות שלי מול שפתיי - התכוונתי לעשן, ולא היה ברור לי מה אני עושה. השיא הגיע למחרת הבוקר, כששאלתי את אמא מדוע לקחו לי את המחשב הנייד והבהרתי לה שאני רוצה אותו חזרה, היא רק הביטה בי בעיניים דומעות ושתקה. המשכתי לשאול. "מיקי...", היא מתאוששת ומשיבה - "המחשב שלך בבית." - "לא, הוא כאן! הרי הייתי איתו!". דקות ארוכות עברו עד שהבנתי - הזיתי. הזיתי את הימצאות הסיגריות, והזיתי את המחשב הנייד. הרכנתי את ראשי בבושה. עוד לפני כן, באמצע הלילה - שוב איבדתי את הסוגרים על מכנסיי, ועשיתי במיטה. אחות רכה תמכה בי כאשר לא מצאתי ידי את הכוחות לצעוד ולא צעד אחד, והלבישה אותי בפיג'מה נקייה. אני לובשת אותה ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לכם. או לעצמי.   

יום לפני כן, התפטרתי מתפקיד החונכת. חיי יהוו עדי - לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החולים - ולא הצלחתי להתמודד עם עצמי. בסוף כל יום עבודה הייתי חוזרת עם התקפיי חרדה מאסיביים, חרדה מיום הטיפול הבא. קשה לחיות חלום במשך שנים - להיות מטפלת - ולגלות שלפחות לעתה - אינך בנוי אליו.  רגשית. אני מרגישה כי אכזבתי את עצמי, את הבוסית שלי וגם את מטופלים ומשפחותייהם. אני יודעת שיש לי עוד זמן, ושאולי בעתיד אחליט להשקיע יתר בפן האקדמאי, במקצוע הפסיכולוגיה, והלואי ויכה אותי ברק כאן ועכשיו אם אשקר ואומר שאיני חושבת שיש לי את היכולות לטפל באנשים. אני יודעת שאני יכולה. יכולה, אבל לא כרגע. אני מרגישה שאיכזבתי גם את טלי ואת דובדבניל, שדחפו אותי ועודדו אותי במהלך כל החודש האחרון. אך אני יודעת אם אקבל את המשרה בסוכנות הדוגמנות ממילא לא אוכל לשלב את השניים - טיפול וצילום. לא משנה כמה עייפה ורצוצה ארגיש במהלך יום צלום - ארגיש מרוצה ומשתוקקת לעבוד על הצילומים. כאשר אני חוזרת, כאמור, מיום עבודה בחברת החונכויות - אני נאלצת להתמודד עם כוחות מותשים, תיסכול ורצון עז לבעוט במטופליי. לו הייי נשארת - הייתי עושה להםעוול, מן הסתם. הייתי חייבת לברוח משם.

בחרתי את הדרך הקלה - וברחתי. איני גאה בעצמי כלל וכלל. נהפוך הוא - אני מאוכזת מעצמי עד עומקיי נשמתי.

בעיה נוספת היא שצילום, מהנה כל האפשר  - גם טומן בחובו תסכולם שונים ומשונים. לכל דוגמנית אני צריכה לתאם עם בעלת הסטודיו (המקסימה) שלי, עם המאפרת ועם מעצבת השיער. במהלך החורף אצטרך לצלם בסטודיו ובסטודיו בלבד - וזה האחרון לא יספיק לי. אני חייבת למצוא סטודיו נוסף, זול יחסית. בנוסף, עליי לפרסם מודעה המחפשת אחר מעצבת שיער - כי עם אחת אי אפשר לעצב. יש לי צבא של מאפרות ומעצבת שיער אחת. נהדר...

כרגע, בתור פרילאנסרית, יש לי לפחות חמישה או שישה בוקים לצלם כרגע. הביטולים...אחת כבר ביטלה. אומר לכם - אין דבר מעצבן, מתסכל ומעליב יותר מאשר לקוחה שמבטלת. אין, פשוט אין.

אני ממתינה בדריכות לטסט הבא והקובע שלי, אשר יתקיים ביום חמישי הקרוב. ביום ראשון שלאחר מכן אקבל תשובה סופית. אלוהים, אני זקוקה לעבודה הזו כמו אוויר לנשימה. בבקשה, עשה שבעל הסוכנות לא מנצל אותי כדי להשיג עוד בוקים לבחורות, שהא באמת באמת רוצה להשקיע ב ולקבל אותי אל חיק סוכנותו.

2:23 דקות. אין לי תרופות. במהלך הלילות הבאים אני משערת בנפשי שאעבור גמילה. גם זה לא יהיה בדיוק קל...

עשיתי תאונת דרכים, אני אשמה, אני גם אשלם על הפחחות כמה אלפי שקלים שירוקנו לי את החשבון לחלוטין. אין הכנסות, "כתר" דחו את הספר שלי, וכצ'ופר, ככה קצת כדי לתבל את הכול, המאפרה הנאמנה שלי זה חמש שנים נפלה והתנפצה לרסיסים.

יום כלבבי.

לילה טוב. אני את היום הזה גמרתי.