שמעתי את השמוק בעד לדלת החדר הסגורה. מילותיו הידהדו, ואילו אני מיאנתי להאמין. רגעים לא רגעים בהם אני מנסה לקלוט, לעכל, להבין.

לאח שלי יש בת נוספת. ולי יש אחיינית נוספת. שלושה אחיינים בסך הכול. האחיינית החדשה בת שנה כמעט, ואילו אני לא ידעתי דבר. אינני יודעת את שמה. הדבר היחיד אותו אני יודעת הוא שאין לה שנה נוספת. היא גוססת. כשל בלב ובכבד. יש לי אחיינית שלעולם לא אזכה להכיר. יש לי אחיינית שתמסור את נשמתה לבורא עולם בלא שאדע.

אחוזת טירוף, החלטתי שאני נוסעת אליו. אל אחי. לשניידר, לביתו - לא משנה, אחפש אותו תחת כל אבן. ונשלים. אהיה לצידו בשעתו הקשה ביותר. אהיה איתו. אגיע, ללא שום התראה, עם זר פרחים ושוקולד. נהיה כמו פעם. לא אכירו - 13 שנים חלפו מאז ראיתיו לאחרונה. ושם, בחלומותיי הפרועים ביותר, הוא יחבק בחזרה ויקבל אותי, אותי החדשה, האחות שהוא אינו מכיר. חשבתי על התחלה חדשה, על חיים לצידו. לצד אחי שאני אוהבת כל כך - גם היום. עד היום. לתמיד אולי.

אמא צעקה והשתוללה. "אני לא אהיה שם לאסוף אותך בחזרה, כשתגיעי אליו והוא יסובב לך את הגב! אני לא אעמוד בלראות אותך נשברת שוב!", אמרה. היה משהו בדבריה. הוא מלא טינה, שנאה, מרירות. קרוב לוודאי שיסלקני. בהדרכתה, שלחתי לו ס.מ.ס. ביקשתי לדבר. רק כמה דקות. בבקשה?

הוא לא ענה.

מפוכחת, אני ממשיכה הלאה. מקווה לקום מחר ולשוב לתפקד. בלי הרעד הזה. בלי ההלם הזה. יש לי חיים חדשים, ואסור לי להתפרק. אסור לי להישבר. אני חייבת לאסוף את עצמי מההלם והתדהמה ולהמשיך הלאה. להמשיך בלי האח האהוב שלעולם לא יקבל אותי בחזרה.

ובתו הקטנה, זו שאת שמה לא אדע, תיעלם. ואני אפילו לא אדע. 

לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו תחנת רכבת. אנשים נכנסים אליה, אנשים עוזבים. הם עומדים בתחנה, ורק ממתינים לרגע בה יעזבו ויעלו לרכבת המיוחלת. כאילו הרגע בו יעזבו הוא זה לו ייחלו כל העת. אנשים באים והולכים. אנשים נכנסים אל תוך חיינו, ואז נעלמים. את מקומם יחליפו אחרים, וגם הם יעזבו. תחלופה שוטפת. מתוקתקת. הרכבת - היא תמיד מגיעה. לפעמים אני כמו מתבוננת מהצד, מקווה שהאדם הממתין יחליט שלא לעלות לרכבת. שיישאר עוד קצת. שייתיישב לקרוא עיתון, או לסדר סידורים אחרונים. אבל כמו כולם, גם הרכבת שלהם תגיע. ובסופו של דבר הם יעלמו, ואל אותה תחנה לעולם לא ישובו. לעיתים התחנה נותרת מיותמת מאדם, ופסיי הרכבת דוממים. שתיקה אופפת את האוויר, ורק השעון אינו עוצר מלכת.

הם מותירים מאחור כוס שתייה, או פחית מרוקנת. יותירו בחיינו סימן לכך שהיו, ואינם עוד. כעת הם במחוזוות חדשים. לנו נותר רק להביט בצלקות המצטברות, ולאסוף את האשפה שהותירו מאחור עוברי האורח.

דובדבניל כבר לא קוראת כאן. אני מבינה, אולי בפעם הראשונה, שהיא באמת לא רוצה כל קשר איתי.

חני קוראת כאן, אבל בשבוע האחרון לא שמעתי ממנה מילה. היא לא התייחסה אפילו למה שעבר עליי.

חברה נוספת התעלמה ממני אתמול בערב, כשביקשתי את חברתה בטלפון. שלחתי סמס - "ערה?" - ביודעי שכן. היא ערה עד שעות הבוקר המוקדמות. מסיבה כלשהי, היא בחרה להתעלם מפנייתי אלייה.

ר' כבר לא קיים עבורי. אמש קברתי אותו סופית כאשר התעלם ממני באי-סי-קיו. הוא היה שם, מול צג המחשב, פעיל, והתעלם מפנייתי אליו. אמרתי "היי". שאלתי אם פה. לבסוף סגרתי ב - "תודה על ההתעלמות. לילה טוב". היום עליתי שוב בכדי לבדוק אם השאיר הודעה - כלום. הוא בחר להתנתק ממני. הוא אינו קיים יותר.

י' בחר לשכוח את עצם העובדה שקבענו להיפגש, ומאותו היום לא טרח ליצור עמי קשר. גם הוא אינו קיים מבחינתי. מאסתי במשחקים שלו. מתקרב ומתרחק, מתקרב ומתרחק. די. מספיק.

לא נותר לי איש. אני עירומה ובודדה וכולי דואבת וכואבת את לכתם של היקרים לי.

לא נותר לי איש.

"יש לך דג אחרון. אתה מבין?" - אמא שואלת את אבא בשקט. הוא נענה לה בשתיקה. מאתמול הם לא מדברים, מאז שאמא צרחה על אבא שילך להתאשפז כבר. הוא והפארנויות שלו, כמו תמיד. ואני, גם - כמו תמיד - עוזבת הכול וקמה בכדי להרגיע כשאמא מתחילה לשבור דברים בבית. אחרי שבוע ללא עבודה, הראש הופך להיות כבד. כבד ממחשבות, עובד ברוורס. לא פותחת חדשות, כי מפחדת מהמילה "אבטלה" שמגיחה מכל כיוון אפשרי. היום, אני מבינה, גם אני חלק מהמעגל הגדל והמתרחב של מבקשי העבודה. אני נמנעת בכלל מלצפות בערוץ שתיים למעט שעות שידור "האח הגדול" - וגם אז משתיקה את הווליום בזמן הפרסומות. יותר מדי סיילים מיוחדים וברכות לחג, יותר מדי "ביחד" והווי משפחתי שמזכיר לי שאין לי משפחה. שאבא שלי הוא זקן חולה וממורמר, שאמא כבר עייפה מלדאוג ולפחד לגורל חברותייה הגוססות ובנותיה המתוסבכות, שאחותי-לכאורה הייתה מעדיפה שלא אהיה קיימת וההפך. בחג הזה איני יודעת אם בכלל אטרח לשבת לשולחן הסדר, אבל משערת בנפשי שאולי אתרצה. רק בשביל שאמא לא תישבר.

אני מרגישה קצת כמו טרקטור כבד שנתקע בבוץ, והוא מתחיל לשקוע. אחרי שבוע ללא עבודה, המחשבות הופכות להצפה, והכעס מגלה אותותיו בדמעות ראשונות שזולגות על הלחי. כעס על האנס, על המרכז לנפגעות תקיפה מינית שאכזב שוב, על ר' שלי, על י' שנעלם לי שוב, על אמא שלא מרשה לי להגיש תלונה במשטרה כנגד האנס כי חוששת מתגובת נקמה זדונית ומחושבת, על חברה שנעלמה בסמס ברגע שהזכרתי את המילה "אונס" (כי הרי עתה אני מצורעת), כעס על העולם. על עצם העובדה שאני קיימת. הבדידות מכה בי שוב. אני מתגעגעת אל ר' שלי ומבקשת את חום גופו לעטוף כשמיכת צמר גפן מלטפת. הבטיח שיבוא - לא אדע מתי. הוא קיים, אי שם במציאות חייו, אבל לא בשבילי. לא עבורי. הוא שם, מעורפל, מזכיר שקיים כל כמה חודשים, ואילו בלבי נוצרת אותו וכואבת את חסרונו בכל יום מחדש. כואבת גם את חסרונה של דובדבניל. כואבת על כך שאין דבר בעולם שאוכל לעשות כדי לאמלל את היצור הנאלח שפגע בי ויצא ללא פגע. אני מאוכזבת מעצמי. אני משתאה לנוכח התמדתו של ר' שלי בעבודתו - כבר כמעט שנתיים שאינו מעורב בעולם הפשע, והוא עובד למחייתו ולמחיית אשתו ושני ילדיו. אני, לעומתו, איני מצליחה להחזיק במקום עבודה, ואיני בטוחה כי מסוגלת. המחשבה על חיפוש עבודה מחדש, הגלגול מריאיון אל ריאיון, חוששת בכל פעם שמא לא אמצא חנייה, שמא לא אמצא חן - בכל פעם מחדש. כאשר הטרקטור הזה מתחיל לשקוע, אין מלבדי אשר יוכל להצילו. ואני נאבקת עם המחשבות, וההצפה, והכעסים, והאכזבות והכאבים, ושוקעת לאיטי. אני מחפשת יד להושיט, מחפשת איש שיסייע לטפס בחזרה. ויודעת, יודעת שאיש אינו יכול להציל. רק אני מסוגלת להקימני מן הנפילה הכאובה הזו, ההתרסקות העגומה הזו, הסדק החדש, ישן-נושן.

אני מסממת את עצמי לעוד יום חדש וריקני. יום של כלום. כלום כבד, כלום טובעני ותובעני, משפיל ומקטין ומבזה. הכלום שלי.