לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו תחנת רכבת. אנשים נכנסים אליה, אנשים עוזבים. הם עומדים בתחנה, ורק ממתינים לרגע בה יעזבו ויעלו לרכבת המיוחלת. כאילו הרגע בו יעזבו הוא זה לו ייחלו כל העת. אנשים באים והולכים. אנשים נכנסים אל תוך חיינו, ואז נעלמים. את מקומם יחליפו אחרים, וגם הם יעזבו. תחלופה שוטפת. מתוקתקת. הרכבת - היא תמיד מגיעה. לפעמים אני כמו מתבוננת מהצד, מקווה שהאדם הממתין יחליט שלא לעלות לרכבת. שיישאר עוד קצת. שייתיישב לקרוא עיתון, או לסדר סידורים אחרונים. אבל כמו כולם, גם הרכבת שלהם תגיע. ובסופו של דבר הם יעלמו, ואל אותה תחנה לעולם לא ישובו. לעיתים התחנה נותרת מיותמת מאדם, ופסיי הרכבת דוממים. שתיקה אופפת את האוויר, ורק השעון אינו עוצר מלכת.

הם מותירים מאחור כוס שתייה, או פחית מרוקנת. יותירו בחיינו סימן לכך שהיו, ואינם עוד. כעת הם במחוזוות חדשים. לנו נותר רק להביט בצלקות המצטברות, ולאסוף את האשפה שהותירו מאחור עוברי האורח.

אמש יצאתי מהעבודה בשעה עשר וחצי כשאני רועדת. נותרה לי עוד כמחצית השעה עד לסיום המשמרת, אבל לא יכולתי יותר. הייתי בעיצומו של התקף חרדה. יום חמישי ברצף ללא מכירה אחת - וכאשר כל העת מחיאות כפיים סביבי לאנשים שמוכרים. לא יכולתי להביט יותר בצג המחשב, לא יכולתי להקשיב עוד למתקפיי החיוג, לא יכולתי להקריא בפעם האלף את אותו התסריט. פשוט לא יכולתי.

כשהגעתי לרכב וניסיתי להחליף דיסק, און טופ אופ איט אול - גיליתי שהמערכת נדפקה. נפלא.

אולי צדקתם, ואולי אני לא בנויה לעבודה שכזו. אולי זה גדול עליי. אולי זה יותר מדי. אולי אני פשוט לא מסוגלת למכור.

אבל תודה לראלף הטבח השוויצרי (לא, זו לא בדיחה, על אף פי שנשמע כך) שלפחות הראה נכונות לקנות את חבילת הלייפ-טיים שלנו, ופשוט לא היו לו מזומנים על המאסטרכארד. אם אשרוד עוד עשרה ימים ואצליח שלא לתלות את עצמי עם חבל האוזניות שלי, אולי אצליח להוציא מראלף הטבח השוויצרי (No-no, no chef, no chef. I'm a COOK!") איזה חמש מאות יורו, לפחות. ואז אולי ימחאו כפיים גם לי.

שלא כהרגלי, אני מפנה לפוסט היפיפה הזה. ומי שהדברים מכוונים אליו וודאי יודעת, ואני מקווה שגם מרגישה את הדברים.

ואני מוסיפה...