האם יש לך טחורים?

הו, ועוד איך! אני מגדלת אותם באהבה ודואגת לטפח ולגדל. גוזלים קטנים שלי!

אם כן, האם את אוהבת אותם?

מאוד. כואב לאבד טחור. כל טחור וטחור הוא כעולם ומלואו!

אם לא, האם היית רוצה טחורים?

יותר מכל דבר אחר בעולם. בדוק.

האם לדעתך החברה מתייחסת שונה לאנשים בעלי מטחורים?

בהחלט. זה מתבטא בעיקר בתור לשירותים, כשהנכנס אחרייך צועק "איייכס!" בקולי קולות למראה נתזי הדם בתוך האסלה. מה קרה, לבעלי טחורים אין רגשות? האם אנחנו לא מרגישים? מקווים? מפללים? לוקחים ימינה מנתיב של שמאלה וישר?

האם גבר עם טחורים עושה לך את זה?

מכיוון שאני לא מתקרבת לאיזור (גם לא לקדמי, שלא לצורך העניין), התשובה אינה רלוונטית.

האם לדעתך טחורים הם טרנד חולף, או כאן כדי להישאר?

כל עוד ישנם הפרקטולוגים (והם הרי זן בלתי נכחד. כל כך כיף להיות פרקטולוג!) - ישארו גם ישארו!

האם אי פעם הרגשת שהחברה מפעילה עליך לחץ להצמיח טחורים, או להיפטר מהם?

אני מאמינה שללא הטחורים, אמא תצטרך להקדיש פחות זמן לבחינת נייר הטואלט המגואל בדם בשעה שהיא בעצם צריכה לשווק דירת חמישה חדרים, שלושה כיווני אוויר ומרפסת שמש לקשישה פלוס פיליפינית.

כמה זמן ביום את מקדישה למחשבה על טחורים?

בערך ארבע שעות: במשך שעה לאחר ארוחת הבוהריים, שעה לאחר ארוחת הצהריים, שעה לאחר ארוחת הערב ושעה לאחר נשנוש חצות.

האם לדעתך טחורים הופכים את העולם ליפה יותר?

אני לא יודעת אם ליפה יותר, אבל בהחלט לשורף יותר. אווצ'.

למי ממכריך יש טחורים?

ממה שהבנתי, לסבתא שלי היו טחורים. זה עובר במשפחה - הללויה!

ומי שקיווה להימנע מהמחשה חיה - בל תגללו מטה!

בדרכי החוצה מן השממון הזה שנפל עליי. Stay tuned

הזעם מופנה כעת אליי. של השמוק, מי אם לא השמוק. אותה מריבה נושנה שחוזרת על עצמה בכל קיץ: השמוק פותח את החלון באמבטיה לרווחה, אני סוגרת אותו - מחשש שיכנסו תיקנים אל הבית. הדברה או לא הדברה - לא לוקחת סיכונים. לא מוכנה. השמוק פונה אליי תחילה בשקט: "מיקי, אני מבקש שלא תסגרי את החלון באמבטיה, אני לא יכול לנשום". לא יכול לנשום? הממ, זה מעניין - בעיקר בהתחשב בכך שהשמוק ישן בסלון תחת חלון ענקי שנותר פתוח בכל שעות היממה, ושדלת המרפסת הצמודה אל המטבח שקרוב אליו פתוחה. אבל אתם מבינים - מהאמבטיה - מהאמבטיה, הנקודה המרוחקת ממנו ביותר ממקום רביצתו על הספה, מהאמבטיה הוא מקבל את ה"בריזה" שלו. אז היגיון אין כאן, כמובן - אני גם לא מחפשת. העניין הוא שאני ממשיכה לסגור באדיקות את החלון בכל פעם שפניי מועדות אל השירותים ומבחינה שהוא פתוח - וזה מושך אליי אש. כבר הכנתי את אמא לפיצוץ הקרב. היום, כשצפינו אמא ואני ביחד ב"מועדן לילה", הוא נכנס ואיים בטון אימתני. התאפקתי והתעלמתי. ידעתי שבזה זה לא ייגמר - הוא ימשיך לפתוח את החלון, אני אמשיך לסגור אותו - והעניינים יתחממו. מבעוד מועד, כשחזרתי לחדרי הערב, נעלתי את דלת החדר. וכצפוי - הגיע השמוק וניסה לפתוח ולאיים שוב. בטוחה מעט יותר בעצמי, קיללתי.

כעת, כל שהוא בבית אני שומרת על דלת החדר נעולה. שרק ינסה להיכנס אליי ולאיים. במצור.

חלקכם אולי הספקתם לקרוא את הפוסט שמחקתי מטעמים אישיים. בקצרה רק אספר שהוא עסק בסיומו של הקשר בן שבע השנים ביני ובין ר' בטריקת דלת צורמת ומכאיבה. מעולם לא העז לדבר אליי בטון המשפיל והמזלזל בו השתמש אתמול. טלי, פירלה וחברות אחרות טוענות כולן שהוא יחזור - אבל אותי זה לא מעניין. באופן מפתיע - אני אפילו לא מרגישה עצובה על לכתו. ג לי יש את הגבולות שלי, ואיש לא יזלזל בי וישפיל אותי כפי שהשפיל וזלזל ר' במהלך אותו חילוף ס.מ.סים עצבני.

אני עם גברים גמרתי. ג-מר-תי. 

לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו תחנת רכבת. אנשים נכנסים אליה, אנשים עוזבים. הם עומדים בתחנה, ורק ממתינים לרגע בה יעזבו ויעלו לרכבת המיוחלת. כאילו הרגע בו יעזבו הוא זה לו ייחלו כל העת. אנשים באים והולכים. אנשים נכנסים אל תוך חיינו, ואז נעלמים. את מקומם יחליפו אחרים, וגם הם יעזבו. תחלופה שוטפת. מתוקתקת. הרכבת - היא תמיד מגיעה. לפעמים אני כמו מתבוננת מהצד, מקווה שהאדם הממתין יחליט שלא לעלות לרכבת. שיישאר עוד קצת. שייתיישב לקרוא עיתון, או לסדר סידורים אחרונים. אבל כמו כולם, גם הרכבת שלהם תגיע. ובסופו של דבר הם יעלמו, ואל אותה תחנה לעולם לא ישובו. לעיתים התחנה נותרת מיותמת מאדם, ופסיי הרכבת דוממים. שתיקה אופפת את האוויר, ורק השעון אינו עוצר מלכת.

הם מותירים מאחור כוס שתייה, או פחית מרוקנת. יותירו בחיינו סימן לכך שהיו, ואינם עוד. כעת הם במחוזוות חדשים. לנו נותר רק להביט בצלקות המצטברות, ולאסוף את האשפה שהותירו מאחור עוברי האורח.