כאשר ניידת משטרתית ואמבולנס פקדו את ביתי, ידענו אמא ואני שאסור לי התאשפז במחלקה הפסיכיאטרית. סיכמנו בינינו שלקחתי עשרה כדורי נומבון (כדור שינה חזק) בכדי להירגע מהתקף חרדה קשה ולישון, כאשר האמת היא שחצי שעה קודם לכן - לקחתי את כל הכדורים שנותרו אצלי בחדר -כשלוש מאות כדורים מסוגים שנים,  ואף למעלה מכך. שולחני הקטן עתה התפאר בערימות עירומות של טאבולות ריקות מתוכן. הטריגר שהפך את עולמי באופן מחליא הוא אמי, שגנבה ממני שוב, בחרף להפצרותיי ובקשתי הנרגשות אליה מחשבון הבנק שלי -  שלוש מאות שקל, כך טוענת - אך הגירעון הוא גדול בהרבה יותר. לאחר התקוטטות פיזית עם אמא וצרחות מפי שתינו (עד שכאב לי הגרון), הסתגרתי בחדר והתחלתי נוטלת אט-אט את מצבור התרופות שחסכתי. טלי, הפסיכולוגית שלי, שיתפה את אמא ואת המשטרה. עתה שלחו כבר ניידת משרה ואמבולנס לביתי בכדי להעביר אותי לאשפוז בחדר המיון של תל השומר.

לאחר שהבטיחו כי איש לא יאשפזני בלא הסכמתי, הסכמתי לנסוע עם הפרמדיקים לחדר המיון, שם חיכתה לי מילה. "את חייבת להירעות רעננה, עירנית, מחוייכת וחיונית", הורתה אמא, ואני מודה שבתחילה העמדתי פנים לא רע. הבעיות החלו כשדיבורי החל נפגם (דיברתי בצורה מאוד לא ברורה וקוהרנטית, גמגמתי וקרטעתי. לו היה לי שקל על כל פעם שנזרק אליי אמש "דברי ברור, אני לא מבינה אותך!", יכולתי לפנק את עצמי בכמה מסאז'ים טובים. לא רק שדיבורי נפגם, אלא גם שיווי משקלי, ומצאתי את עצמי נופלת אל הרצפה באופן נשנה וחוזר. אמנם הקאתי בבית בפקודת אמא - אך רוב הרעלים עוד נשתמרו בגופי והקשו עליי לתפקד, להעמיד פנים שהכל בסדר. הועברתי לאחר כשעה למחלקה הפנימית, שם ניסיתי לחולל נס ביכולת השווא שלי, התחננתי על שלא תאשפזני הפנימאית, אך היא היתה בשלה - עקשנית, קשה וגסה - "אני מאשפזת אותך, ונגמר הסיפור!". לא הייתה לי ברירה. נאלצתי לבלות את הלילה במחלקה הפנימית. לא ספרתי את מספר הפעמים בהם העירו אותי בלילה למטרה זו או אחרת, אך הדבר לא הפריע לי, משום שידעתי שמיד לאחר שיעזוב האח התורן שמדד, דופק ולחץ דם וחידש אינפוזיות ארדם מיד בחזרה. כאשר הגיע האח התורן וקרא בשמי, התפלאתי לנוכח הקירות הלבנים שמולי. דקות ארוכות לא הבנתי היכן אני, ובתנועה אוטומטית, ללא דבר בידיי, הגשתי את האצבע ואת האמה השמאליות שלי מול שפתיי - התכוונתי לעשן, ולא היה ברור לי מה אני עושה. השיא הגיע למחרת הבוקר, כששאלתי את אמא מדוע לקחו לי את המחשב הנייד והבהרתי לה שאני רוצה אותו חזרה, היא רק הביטה בי בעיניים דומעות ושתקה. המשכתי לשאול. "מיקי...", היא מתאוששת ומשיבה - "המחשב שלך בבית." - "לא, הוא כאן! הרי הייתי איתו!". דקות ארוכות עברו עד שהבנתי - הזיתי. הזיתי את הימצאות הסיגריות, והזיתי את המחשב הנייד. הרכנתי את ראשי בבושה. עוד לפני כן, באמצע הלילה - שוב איבדתי את הסוגרים על מכנסיי, ועשיתי במיטה. אחות רכה תמכה בי כאשר לא מצאתי ידי את הכוחות לצעוד ולא צעד אחד, והלבישה אותי בפיג'מה נקייה. אני לובשת אותה ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לכם. או לעצמי.   

יום לפני כן, התפטרתי מתפקיד החונכת. חיי יהוו עדי - לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החולים - ולא הצלחתי להתמודד עם עצמי. בסוף כל יום עבודה הייתי חוזרת עם התקפיי חרדה מאסיביים, חרדה מיום הטיפול הבא. קשה לחיות חלום במשך שנים - להיות מטפלת - ולגלות שלפחות לעתה - אינך בנוי אליו.  רגשית. אני מרגישה כי אכזבתי את עצמי, את הבוסית שלי וגם את מטופלים ומשפחותייהם. אני יודעת שיש לי עוד זמן, ושאולי בעתיד אחליט להשקיע יתר בפן האקדמאי, במקצוע הפסיכולוגיה, והלואי ויכה אותי ברק כאן ועכשיו אם אשקר ואומר שאיני חושבת שיש לי את היכולות לטפל באנשים. אני יודעת שאני יכולה. יכולה, אבל לא כרגע. אני מרגישה שאיכזבתי גם את טלי ואת דובדבניל, שדחפו אותי ועודדו אותי במהלך כל החודש האחרון. אך אני יודעת אם אקבל את המשרה בסוכנות הדוגמנות ממילא לא אוכל לשלב את השניים - טיפול וצילום. לא משנה כמה עייפה ורצוצה ארגיש במהלך יום צלום - ארגיש מרוצה ומשתוקקת לעבוד על הצילומים. כאשר אני חוזרת, כאמור, מיום עבודה בחברת החונכויות - אני נאלצת להתמודד עם כוחות מותשים, תיסכול ורצון עז לבעוט במטופליי. לו הייי נשארת - הייתי עושה להםעוול, מן הסתם. הייתי חייבת לברוח משם.

בחרתי את הדרך הקלה - וברחתי. איני גאה בעצמי כלל וכלל. נהפוך הוא - אני מאוכזת מעצמי עד עומקיי נשמתי.

בעיה נוספת היא שצילום, מהנה כל האפשר  - גם טומן בחובו תסכולם שונים ומשונים. לכל דוגמנית אני צריכה לתאם עם בעלת הסטודיו (המקסימה) שלי, עם המאפרת ועם מעצבת השיער. במהלך החורף אצטרך לצלם בסטודיו ובסטודיו בלבד - וזה האחרון לא יספיק לי. אני חייבת למצוא סטודיו נוסף, זול יחסית. בנוסף, עליי לפרסם מודעה המחפשת אחר מעצבת שיער - כי עם אחת אי אפשר לעצב. יש לי צבא של מאפרות ומעצבת שיער אחת. נהדר...

כרגע, בתור פרילאנסרית, יש לי לפחות חמישה או שישה בוקים לצלם כרגע. הביטולים...אחת כבר ביטלה. אומר לכם - אין דבר מעצבן, מתסכל ומעליב יותר מאשר לקוחה שמבטלת. אין, פשוט אין.

אני ממתינה בדריכות לטסט הבא והקובע שלי, אשר יתקיים ביום חמישי הקרוב. ביום ראשון שלאחר מכן אקבל תשובה סופית. אלוהים, אני זקוקה לעבודה הזו כמו אוויר לנשימה. בבקשה, עשה שבעל הסוכנות לא מנצל אותי כדי להשיג עוד בוקים לבחורות, שהא באמת באמת רוצה להשקיע ב ולקבל אותי אל חיק סוכנותו.

2:23 דקות. אין לי תרופות. במהלך הלילות הבאים אני משערת בנפשי שאעבור גמילה. גם זה לא יהיה בדיוק קל...

לפני כחמישה חודשים, כאשר התקבלתי לעבודת חונכות לפגועיי נפש, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה, לראשונה בחיי מזה שנות כמיהה ארוכות בלטפל בפגועיי נפש, הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות לגעת בנפשו של אדם פצוע, שותת דם, כואב ומצא לחיבה ולאהבה, ההזדמנות להשפיע, לעזור, לשנות.

כיום, כחודש לאחר שהתחלתי את עבודתי עם פגועיי הנפש, בועה מתנפצת לה. הכמיהה המונומנטלית בצורת חלום שינתה את פניה. כעת אני מבינה - טיפול בנפגעי נפש הוא לא טיול בשדה שושנים - אלא עבודה קשה, מתסכלת, מייגעת ומתישה במיוחד.

ידעתי שאני לוקחת על עצמי אתגר רציני כשלקחתי לידיי את הסכיזופרן. למעשה, אין הוא אך סכיזופרן - אלא גם אוטיסט (PDD חמור) ובעל פיגור. העבודה עם הסכיזופרן מייגעת. אין הוא יודע לקשור את שרוכיי נעליו, אין הוא יודע לגרוב גרביים, ואין לו את המיומנויות הבסיסיות ביותר. הוא מחטט בפחיי אשפה ואוסף זבל מהמדרכות. הוא שומע קולות בראשו, קולות של שוטרים אשר בהזיותיו אוסרים אותו ומתעללים בו. שיחה טיפוסית עם הסכיזופרן מתנהלת בערך כך:

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "אני מפחד מהשוטרים. מה הם יעשו לי?"

אני: "שום דבר. הם לא יעשו לך שום דבר".

סכיזופרן: "מה הם עושים?"

אני: "הם מטפלים באנשים רעים. אבל אתה לא איש רע".

סכיזופרן: "הם יקחו אותי לבית הסוהר?"

אני: "לא."

סכיזופרן: "אז מה הם עושים?"

אני: "שום דבר."

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "שיקחו אותי לבית סוהר".

אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל הבנתם את הרעיון. וכך, שעתיים שלמות. אמו של הסכיזופרן אינה מעוניינת בו בביתה, והאב נראה שאינו בקו הבריאות הנפשית, גם הוא. לאחרונה עבר הסכיזופרן להמציא סיפורים על גמדה כלשהי, ספק אמיתית ספק דמיונית. ובמשך שעתיים שלמות אנחנו חוזרים על עצמנו באופן מתיש ומייגע. נראה שהסכיזופרן קולט את דבריי - אך אז שב לעסוק באובססיות המטריפות את מנוחתו. לזכותי תיזקף העובדה שכבר הצלחתי ללמד אותו לשטוף ידיים לאחר שהוא הולך לשירותים, וללמד אותו שלא לחטט באפו. אין לי מושג אם הוא ממשיך לקיים את דבריי בעת שאיני עימו. הוא מזהה אותי, וחושש, במסגרת חרדת הנטישה שלו, שאעלם. לאחרונה אושפז במחלקה הסגורה לאחר שתקף את אימו, וזו האחרונה עייפה מלטפל בו. גם בית החולים אינו מעוניין בהישארותו - עתה, משאינו תוקפני עוד, אין לו עוד מה לחפש במחלקה. במסגרת ביקוריי אותו במחלקה הסגורה נתקלתי במטפליי לשעבר - אותן האחיות העוינות והרופאים שטיפלו בשעתו בי. בגאווה רבה הצגתי את עצמי לפנייהם, וסיפרתי כי כיום אני מטפלת, בעצמי.

בינתיים, שוחרר הסכיזופרן לביתו, וכעת אנו דנים באופציה להכניס אותו למוסד סיעודי, הוסטל. עוד ארוכה הדרך עד שיימצא עבורו ההוסטל המתאים עבורו ועד שאכן יועבר לשם, ואילו אז ייפרדו דרכנו.

את ילדת הזאבים פגשתי לראשונה אתמול בבוקר. המטופלת השנייה שלי. במבט ראשון, כאשר היא בחברת אימה, נראה כי היא מתקשרת ומטיבה לדבר. היא שואלת אותי שאלות הגיוניות, אך נראית ביישנית ומוזנחת במיוחד. ילדת הזאבים גדלה במשפחה פתולוגית במיוחד, כאשר הוריה, לאורך התבגרותה, הזניחו במידה פושעת את קשריה החברתיים והתמקדו בהשכלתה. כל דבר מעבר להשכלתה של ילדת הזאבים נחשב ל"מיותר". וכך היא היום, מנותקת לחלוטין מסביבתה. מדובר בילדה מחוננת אשר מתחילה מכינה באוניברסיטה - אך השעתיים הראשונות עימה מספרות סיפור קשה וסבוך. לרוב היא מתנתקת, בוהה בחלל, מוצפת בגירויים שמסביבה ופורצת בצחוק הנובע כנראה ממבוכה כל כמה דקות. חרף ניסיונותיי לנהל עימה שיחה, ילדת הזאבים חיה בעולם אינפנטילי משלה.  במהלך הפגישה כולה הוציאה אולי חמישה משפטים - כולם קשורים בצורה זו או אחרת למין. תחילה שאלה אותי: "את חושבת שהמפורסמים של הוליווד מזיינים מהצד?". לאחר שאלה שאותי מהי "נטייתי המינית", וחקרה עם מי ממפורסמי הוליווד הייתי שוכבת. לעיתים גררה אותי לסיבובים חסרי מנוח סביב הקניון, ואילו לעשר דקות בודדות הצלחתי ליצור עימה קשר כאשר חיפשנו קליפס צבעוני לשיערה המוזנח. לדקות היא דיברה ככל אדם בריא - אך גם דקות אלו נסתיימו להן והיא חזרה לשקוע בעולמה הפנימי. רגעים נדמה היה כי אינה מודעת כלל לנוכחותי, למרות ניסיונותיי השבים וחוזרים לדובבה. לעיתים השתיקה אותי באגרסיביות מה - "שקט, אני מקשיבה לשיר" - ואילו אני נאלצתי לשתוק. לכשהגיעה השעה להחזירה לאמה - לא הסבה אליי את מבטה כשנפרדתי לשלום, כאילו כלל לא הייתי שם.

אני מבינה היום כי עבודה רבה לפניי, במיוחד עם ילדת הזאבים. דובדבניל וטלי מנסות להרגיע את חששותיי ומועקתי, מדגישות כי לוקח לעיתים שבועות ואף חודשים עד שמצליחים ליצור קשר מינימלי עם המטופל. ואילו אני, קצרת רוח וחסרת סבלנות, תוהה אם ביכולתי לחכות, לנסות, לעבוד קשה ולעמול על מנת לבנות קשרים עם אלה המנותקים לחלוטין מכל מגע אדם.

אין עבודה המתישה יותר מעבודה טיפולית. משעתיים בודדות אשר במהלכן אני נותנת את כל כולי, משקיעה, משתדלת, מנסה - אני חוזרת מותשת לחלוטין. מותשת ברמות שמפחידות אותי. בשבוע הבא, לראשונה, יש לי את הסכיזופרן ואת ילדת הזאבים באותם ימים, בזה אחר זה. יהא האל עדי - איני יודעת כיצד אשכיל להתמודד. הקושי הפיזי, הקושי הנפשי, התשישות...אני חייבת לקבל את כל מטופליי (גם השלישית שכבר יועדה לי) באותם יומיים - שכן את שאר הימים אני רוצה להקדיש לצילום. השבוע הבא ריק מצילומים, ואולי טוב שכך. ממילא אזדקק לכל כוחותיי עבור מטופליי. כיצד יראה העתיד, ומה הוא טומן בחובו - את זאת אינני יודעת. אני רק מקווה שיש בי את הכוחות להתמודד.

סתם, הגעתי כדי לקטר. אתם כבר רגילים.

אני לא יודעת מה עדיף בעיניי: לשבת ימים בחוסר מעש, לשקוע במחשבות דכאוניות ולצלול לתהומות - או להיות עסוקה ללא דקה אחת פנויה של זמן. אמש עוד נדמה היה ששלושת הימים הבאים היו אמורים לעבור כך, בחוסר מעש - ובשילוב עם טרום המחזור שלי (אני מתחילה שוב עם הגלולות. אי אפשר ככה), חששתי להבאות. כבר לפני שלושה ימים ניסיתי לחשמל את עצמי. פיצוץ עם אמא לאחר שזו האחרונה משכה 1000 ש"ח מחשבוני והותירה אוותי עם אלפיים ש"ח בחשבון הבנק, כשפעם היו בו שישה-עשר אלף (מדכא, מדכא, מדכא. איך אנחנו מאבדים כסף בקלות שכזו?!). מחוסרת כסף או הכנסות עתידיות (בעיניי רוחי), החלטתי לסיים את הכול. הרטבתי את היד, הצמדתי אל השקע בקיר ו...כלום לא קרה. עוד מיתוס שנשבר: דחיפת ידיים רטובות לשקע בקיר לא מובילות לשום אסון. או שזה  פשוט חוסר המזל המצער שלי?

אמא ואני השלמנו תוך זמן קצר, והעולם נראה זעוף מעט פחות. היא הבטיחה לעזור לי כלכלית - למרות שהיא עצמה אינה בדיוק שוחה בכסף.

המחשבה על שלושה ימים ומאומה לעשות ניחמה אותי מעט - שכן החל מיום שישי אני פוצחת במרתון מטורף של הפקות, צילומים ולימודים. כן, לימודים. לקוחה פוטנציאלית הבהירה לי שאני זקוקה לסטודיו לעבוד בו, וידיד צלם שלח אותי אל אפרת, אשר השכירה לו את הסטודיו בזמנו. אפרת ואני קבענו ליום חמישי - אבל אז, בערב, צלצלה אליי. יום חמישי התבטל, ונסחב ליום שני. לא טוב. יום אחרי הפקה, ואני אמורה לעבוד על הצילומים (רק לידיעתכם - עבודה על דוגמנית אחת לוקחת יום שלם. שתיים עשרה שעות מפרכות מול המחשב, לא פחות ולא יותר). כך שביום שני אני אמורה להגיע אליה ללמוד איך להשתמש בפלאשים של הסטודיו - אבל אפרת חשבה שבכדי שבאמת אלמד איך מצלמים בסטודיו (ועבור זה מיועד הקורס שעולה 14,000 שקל בסטודיו גברא, הסטודיו בו למדתי), היא תצטרך לשבת איתי שלוש ארבע פעמים - בתשלום, איך לא. באותו הרגע החלטתי שאני, לפחות ליום זה - סיימתי. שילשתי את כל מנות התרופות ושקעתי בשינה נטולת חלומות ו/או דאגות עד הבוקר באחת עשרה.

עוד כסף להוציא

היום התקשרה, בלי עין הרע - הלקוחה הראשונה. ההפקה (טפו-טפו-טפו. עם המזל שלי, היא עוד תתבטל...) כבר מחר - מה שאומר: מחר יום צילומים, ביום חמישי עבודה כל היום על התוצאות, ביום שישי צילומים - בשבת עבודה  על התוצאות, יום ראשון צילומים (אל תתלהבו יותר מדי, השתיים האחרונות עושות את זה פרו-בונו), ביום שני לימודים, ומשם והלאה...אין לדעת. יום שלישי כנראה עבודה על הצילומים של יום ראשון, ואחר כך עוד לימודים ובתקווה, בקרוב - טסט לסוכנות דוגמנות - אחת הסוכנויות הגדולות בארץ שמוכרת ועובדת גם בחו"ל. אם אתקבל, לא תהיה מאושרת ממני. הסיכויים, לטעמי? לא רבים. הצילומים צריכים להיות מושלמים. מושלמים. ואני רחוקה מלהיות מושלמת. נראה, ננסה. מקסימום, אחפש שקע אחר.

בכלל, הביקור שלי במשרדי הסוכנות עורר בי מידה מסויימת של גועל. "והנה סיוון שלנו, הו, איזו מותק. ממש גידלנו אותה. הגיעה אלינו בגיל שבע!" (*על המסך ניבטת אנורקטית מכוערת*), מתגאה בפניי הצלם הגאה והמבחיל למראה. מה לי ולכל זה, חשבתי לעצמי? אני ועולם הזוהר? עולם הדוגמנות? מה קרה למיקי העמוקה, האינטיליגנטית, זו שרצתה ללכת ולחסוך כדי להיות פסיכולוגית? ומה לעזאזל אני עושה בתוך שוק הבשר הזה?

נחיה ונראה. או נראה.

היום הגיע הוטרינר לבדוק את השומות על גופה של קים המקסימה שלי. הוא אינו מתרשם שמדובר במלנומה, אך יצטרך לשלוח את השומות לבדיקת ביופסיה ליתר ביטחון. הוא משוכנע שמדובר בפפילומה על בסיס ויראלי. אלוהים, רק לא מלנומה. רק לא מלנומה. קים שלי אצלו עכשיו, ותעבור הלילה ניתוח לכריתת השומות. אני תוהה בלבי איך היא מרגישה - אם חם לה, אם היא חוששת שנטשנו אותה, אם בודד לה. מחר היא חוזרת - בתקווה לפני שאצא מהבית כך שאספיק לראות אותה ולחבק, ולחבק, ולחבק.

עד כאן על עלילותיי. במידה ומישהו רוצה להגיב (Gee, you think?) ואני מתעכבת במענה - סליחה, זה סדר היום המטורף שלי לשבוע-שבועיים הקרובים. אבל כן, אשמח לשמוע מכם.

צרחה, כאילו משום מקום, מפלחת את האוויר העכור:

"אז אני עוזבת!!! אני עוזבת!!! ש-לום!!!".

אני עוזבת את החווה שלי בפייסבוק ומוצאת את אמא בוכה. היא מציתה סיגרייה בעוד שהטלפון מצלצל. "את רוצה שאענה?" שואלת, ועונה מבלי להמתין לתשובה. אחותי על הקו - לא הפתעה גדולה. הא ממררת בבכי. "אישה שאסור היה לה להביא ילדים לעולם, היא והדרמות שלה. אסור היה לה! אסור!" - גם היא בוכה. "אני לא חוזרת. אני לא חוזרת", היא ממללת אל תוך האפרכסת תוך כדי בכי. "תנשמי עמוק", אני תופסת את עמדת המפייסת, "אני כבר ארגיע אותה. תירגעי".

מעטפה שאמא פתחה בטעות. על כך הושתת הריב. מעטפה מהבנק הלאומי המבשרת לאחותי שהם מבטלים לה את האשראי. אמא פתחה בטעות, והאחות משתוללת. הרי אין היא באמת זועמת על כך שהמעטפה נפתחה עבורה בטעות - היא מתוסלת משום שהיא בחובות, עברה את מסגרת האשראי שלה מזמן וכעת הוא בוטל.

היא חייבת לאמא קרוב לעשרת אלפים ש"ח על התשלומים למכונית. התשלומים החודשיים, אלפיים ש"ח לחודש, יורדים מחשבון הבנק של אמא והאחות אמורה לשלם לה ממשכורתה. מאין תשיג את הכסף לשלם לאמא כשהיא בחובות עד מעל הראש, בעצמה? אני מאמצת את סגנון אלון-גל, ומכריחה את אמא להתקשר לבנק ולבטל את הוראת הקבע. אמא אומרת שכן, זה מה שחייבים לעשות - אבל ביני לבין עצמי אני שאלת את עצמי: איך אפשר לבטל הסדר תשלומים שכבר נחתם? גם אין אפשרות להעביר את התשלומים החודשיים לחשבון הבנק של הקטנה. הפתרון היחידי המסתמן באופק: למכור את הרכב. הקטנה תצטרך להשלים עם עובדות החיים הקרות והנוקבות ולנסוע באוטובוסים.

אמא מבקשת ממני להתקשר אל האחות ולבקש ממנה לחזור הביתה כך שתוכל לבשר לה על החלטתה למכור את הרכב - במידה ואחותי לא תחזיר לה את הכסף שחייבת. מבקשת להישאר מחוץ לתמונה, אני מבקשת לשלוח ס.מ.ס. אמא מתעקשת שאדבר איתה. אמא מבקשת - ואני עושה כבקשתה. התוצאה? אחותי מוציאה את כל זעמה ותסכולייה עליי. בניגוד לאמי - אני איני מוכנה לספוג מניפולציות רגשיות זולות ("אוקיי, אז אלו החיים שלי או הכסף. החיים שלי או הכסף. בסדר גמור"), ומנתקת.  עכשיו אני הרעה בסיפור.

אמא מתקשרת שוב אל אחותי, ושבה למרר בבכי למרות ניסיונותיי למנוע חילופיי האשמות כואבים ובמקום לדבר על פתרון מעשי לבעיה - ת'כלס ודי. בשלב זה איני יכולה יותר לשלוט על המתרחש, ואני פורשת לחדרי ומשאירה את אמא עם אחותי בטלפון.

השתיים, כאילו שלא ידעתי מראש, משלימות. אמא מגיעה אל החדר ונותנת נשיקה כאות תודתה לתמיכתי. ואילו אני יודעת שאחותי תמשיך בשלה - ושאמא שלי לא תראה פרוטה. אני משאירה את המידע הזה לעצמי, ואת הוויכוח המתחדש ליום אחר. היום כבר אזלו כוחותיי.

שקט לכבערך רבע שעה, עד שהשמוק מתערב. אינני שומעת את דבריו - אמא מתפלצת ומתחילה לצרוח שוב. שוב קמה, מגיעה אליה לסלון (שם ממוקמים, באופן מקומם למדי, השמוק והמחשב גם יחד - לאמא עוד נותרה עבודה שהיא מעוניינת להספיק לסיים להיום) ומדריכה בקול - "די, מספיק! להתעלם! לא לענות!". אמא קוטעת אותי, נסערת - "כולם משוגעים במשפחה הזו, אני כבר לא יודעת מה לעשות! הוא חושב שאני משקרת לו!!!". אני מחבקת אותה, ואיני עושה כל ניסיון שהוא, ולו הפעוט ביותר, להשקיט את קולי - "את יודעת שהוא חולה נפש, נכון? את יודעת שהוא פרנואיד, נכון?". אמא ממלמלת "כן, כן...". "אז די. לא לענות לו, הוא אוויר. אוויר!".

"הנה, הגיעה הצדיקה", אני שומעת אותו ברקע. מתעלמת. הוא אוויר גם בשבילי.

וכל המטען העודף מגיע יום לפני שאני נפגשת עם מאמנת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי לשם מציאת עבודה. לעזאזל עם הכול. נגמרים לי הכוחות.

עדכון 12.8:

הייתי בביטוח הלאומי ונפגשתי עם מנהלת חברת ההשמה. ביחד עברנו על דברים שאני יכולה לעבוד בהם (מטלמיטינג ועד מזכירות או פקידות - בתקווה, גם משהו שקשור לצילום). התחייבתי לעבוד חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע - וכל זה עבור אלפיים שקל בחודש. לא מציאהה גדולה - אבל מנכסת בה תמיכה מלאה של מדריכת השמה לאורך הדרך במשך שנה וחצי. כולי תקווה שבעוד שנה וחצי כבר לא אצטרך את המשרה שתימצא לי (בתקווה) - כי אטפל בחניכים. אורית, העובדת הסוציאלית ששכרה אותי לעבודה טרם מצאה לי חניכ/ה. מקווה שבקרוב. וכמו כן, אני מקוווה שבחברת ההשמה מטעם הביטוח הלאומי ימצאו לי עבודה שאצליח להתמיד בה - לפחות עד שאתחיל לטפל - מה שנראה מאוד מעורפל ובלתי ברור כרגע...

ימים יגידו, אני מניחה.