כאשר ניידת משטרתית ואמבולנס פקדו את ביתי, ידענו אמא ואני שאסור לי התאשפז במחלקה הפסיכיאטרית. סיכמנו בינינו שלקחתי עשרה כדורי נומבון (כדור שינה חזק) בכדי להירגע מהתקף חרדה קשה ולישון, כאשר האמת היא שחצי שעה קודם לכן - לקחתי את כל הכדורים שנותרו אצלי בחדר -כשלוש מאות כדורים מסוגים שנים,  ואף למעלה מכך. שולחני הקטן עתה התפאר בערימות עירומות של טאבולות ריקות מתוכן. הטריגר שהפך את עולמי באופן מחליא הוא אמי, שגנבה ממני שוב, בחרף להפצרותיי ובקשתי הנרגשות אליה מחשבון הבנק שלי -  שלוש מאות שקל, כך טוענת - אך הגירעון הוא גדול בהרבה יותר. לאחר התקוטטות פיזית עם אמא וצרחות מפי שתינו (עד שכאב לי הגרון), הסתגרתי בחדר והתחלתי נוטלת אט-אט את מצבור התרופות שחסכתי. טלי, הפסיכולוגית שלי, שיתפה את אמא ואת המשטרה. עתה שלחו כבר ניידת משרה ואמבולנס לביתי בכדי להעביר אותי לאשפוז בחדר המיון של תל השומר.

לאחר שהבטיחו כי איש לא יאשפזני בלא הסכמתי, הסכמתי לנסוע עם הפרמדיקים לחדר המיון, שם חיכתה לי מילה. "את חייבת להירעות רעננה, עירנית, מחוייכת וחיונית", הורתה אמא, ואני מודה שבתחילה העמדתי פנים לא רע. הבעיות החלו כשדיבורי החל נפגם (דיברתי בצורה מאוד לא ברורה וקוהרנטית, גמגמתי וקרטעתי. לו היה לי שקל על כל פעם שנזרק אליי אמש "דברי ברור, אני לא מבינה אותך!", יכולתי לפנק את עצמי בכמה מסאז'ים טובים. לא רק שדיבורי נפגם, אלא גם שיווי משקלי, ומצאתי את עצמי נופלת אל הרצפה באופן נשנה וחוזר. אמנם הקאתי בבית בפקודת אמא - אך רוב הרעלים עוד נשתמרו בגופי והקשו עליי לתפקד, להעמיד פנים שהכל בסדר. הועברתי לאחר כשעה למחלקה הפנימית, שם ניסיתי לחולל נס ביכולת השווא שלי, התחננתי על שלא תאשפזני הפנימאית, אך היא היתה בשלה - עקשנית, קשה וגסה - "אני מאשפזת אותך, ונגמר הסיפור!". לא הייתה לי ברירה. נאלצתי לבלות את הלילה במחלקה הפנימית. לא ספרתי את מספר הפעמים בהם העירו אותי בלילה למטרה זו או אחרת, אך הדבר לא הפריע לי, משום שידעתי שמיד לאחר שיעזוב האח התורן שמדד, דופק ולחץ דם וחידש אינפוזיות ארדם מיד בחזרה. כאשר הגיע האח התורן וקרא בשמי, התפלאתי לנוכח הקירות הלבנים שמולי. דקות ארוכות לא הבנתי היכן אני, ובתנועה אוטומטית, ללא דבר בידיי, הגשתי את האצבע ואת האמה השמאליות שלי מול שפתיי - התכוונתי לעשן, ולא היה ברור לי מה אני עושה. השיא הגיע למחרת הבוקר, כששאלתי את אמא מדוע לקחו לי את המחשב הנייד והבהרתי לה שאני רוצה אותו חזרה, היא רק הביטה בי בעיניים דומעות ושתקה. המשכתי לשאול. "מיקי...", היא מתאוששת ומשיבה - "המחשב שלך בבית." - "לא, הוא כאן! הרי הייתי איתו!". דקות ארוכות עברו עד שהבנתי - הזיתי. הזיתי את הימצאות הסיגריות, והזיתי את המחשב הנייד. הרכנתי את ראשי בבושה. עוד לפני כן, באמצע הלילה - שוב איבדתי את הסוגרים על מכנסיי, ועשיתי במיטה. אחות רכה תמכה בי כאשר לא מצאתי ידי את הכוחות לצעוד ולא צעד אחד, והלבישה אותי בפיג'מה נקייה. אני לובשת אותה ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לכם. או לעצמי.   

יום לפני כן, התפטרתי מתפקיד החונכת. חיי יהוו עדי - לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החולים - ולא הצלחתי להתמודד עם עצמי. בסוף כל יום עבודה הייתי חוזרת עם התקפיי חרדה מאסיביים, חרדה מיום הטיפול הבא. קשה לחיות חלום במשך שנים - להיות מטפלת - ולגלות שלפחות לעתה - אינך בנוי אליו.  רגשית. אני מרגישה כי אכזבתי את עצמי, את הבוסית שלי וגם את מטופלים ומשפחותייהם. אני יודעת שיש לי עוד זמן, ושאולי בעתיד אחליט להשקיע יתר בפן האקדמאי, במקצוע הפסיכולוגיה, והלואי ויכה אותי ברק כאן ועכשיו אם אשקר ואומר שאיני חושבת שיש לי את היכולות לטפל באנשים. אני יודעת שאני יכולה. יכולה, אבל לא כרגע. אני מרגישה שאיכזבתי גם את טלי ואת דובדבניל, שדחפו אותי ועודדו אותי במהלך כל החודש האחרון. אך אני יודעת אם אקבל את המשרה בסוכנות הדוגמנות ממילא לא אוכל לשלב את השניים - טיפול וצילום. לא משנה כמה עייפה ורצוצה ארגיש במהלך יום צלום - ארגיש מרוצה ומשתוקקת לעבוד על הצילומים. כאשר אני חוזרת, כאמור, מיום עבודה בחברת החונכויות - אני נאלצת להתמודד עם כוחות מותשים, תיסכול ורצון עז לבעוט במטופליי. לו הייי נשארת - הייתי עושה להםעוול, מן הסתם. הייתי חייבת לברוח משם.

בחרתי את הדרך הקלה - וברחתי. איני גאה בעצמי כלל וכלל. נהפוך הוא - אני מאוכזת מעצמי עד עומקיי נשמתי.

בעיה נוספת היא שצילום, מהנה כל האפשר  - גם טומן בחובו תסכולם שונים ומשונים. לכל דוגמנית אני צריכה לתאם עם בעלת הסטודיו (המקסימה) שלי, עם המאפרת ועם מעצבת השיער. במהלך החורף אצטרך לצלם בסטודיו ובסטודיו בלבד - וזה האחרון לא יספיק לי. אני חייבת למצוא סטודיו נוסף, זול יחסית. בנוסף, עליי לפרסם מודעה המחפשת אחר מעצבת שיער - כי עם אחת אי אפשר לעצב. יש לי צבא של מאפרות ומעצבת שיער אחת. נהדר...

כרגע, בתור פרילאנסרית, יש לי לפחות חמישה או שישה בוקים לצלם כרגע. הביטולים...אחת כבר ביטלה. אומר לכם - אין דבר מעצבן, מתסכל ומעליב יותר מאשר לקוחה שמבטלת. אין, פשוט אין.

אני ממתינה בדריכות לטסט הבא והקובע שלי, אשר יתקיים ביום חמישי הקרוב. ביום ראשון שלאחר מכן אקבל תשובה סופית. אלוהים, אני זקוקה לעבודה הזו כמו אוויר לנשימה. בבקשה, עשה שבעל הסוכנות לא מנצל אותי כדי להשיג עוד בוקים לבחורות, שהא באמת באמת רוצה להשקיע ב ולקבל אותי אל חיק סוכנותו.

2:23 דקות. אין לי תרופות. במהלך הלילות הבאים אני משערת בנפשי שאעבור גמילה. גם זה לא יהיה בדיוק קל...

מזמן לא עידכנתי, ואני מודה שהתפתיתי.

למען האמת, לא הרבה קורה בחיי בימים אלו. את פרשת אחי החלטתי להשאיר מאחוריי וללכת עם הראש קדימה, לא לשקוע בפרשיות עבר. ואחי, עבורי ולצערי - הוא היסטוריה.

בימים אלו אני עומלת על העסק החדש שלי, שלדברי דובדבניל מצליח מאוד - בהתחשב שהוא עסק מתחיל בלבד. בינתיים היו לי אמנם שתי לקוחות בלבד - אבל היו עוד כמה אחרות שדחו או ביטלו. בעקבות מספר הביטולים ("מצאתי הצעה יותר אטרקטיבית") החלטתי לנקוט בשני צעדים, האחד מהם מצער אותי מאוד - והוא להוריד את מחיר הצילומים. לאחר מספר הורדות, הגעתי מחלומות באספמיא של 1300 ל - 700, לא כולל מאפרת ומעצבת שיער וסטייליסטית. זהו מחיר מגוחך, מגוחך, מגוחך לשלושה ימי עבודה והרבה כאבי גב וגפיים נימולות מול המחשב (שלא לדבר על העבודה הפיזית בחוץ) - אבל אין ברירה. הצלמים והסוכנויות הטובים ביותר בשוק, כך מסתבר, לוקחים אפילו פחות. יש לי דווקא לקוחה שהסכימה להצעת מחיר של אלף ש"ח, אבל לך תחפש אותה עכשיו. אמרה שתחזור אליי ושמבחינתה זה סגור - נחיה ונראה. הצעד השני שנאלצתי לנקוט בו הוא ניסוח חוזה עבודה. משמע - ברגע שסוגרים איתי על תאריך, חותמים על דמי ביטול ואולי גם על מקדמה. לא ברור אם אלך על מקדמה ועל דמי ביטול בו ביחד - על כך עליי להתייעץ עם עורך דין, מכר של אמא, לאחר יום כיפור בשבוע הבא.

בינתיים התחלתי לקחת שיעורים בסטודיו - אני צמאה ללמוד, ואני מוצאת את הלימוד (גם אם יקר - 400 שקל לשיעור של שעתיים וחצי) מאתגר ומספק. התגעגעתי. עוד שניים שלושה שיעורים - ואהיה מוכנה לצלם גם בסטודיו, מה שעשוי לשפר את מאזן הלקוחות. אפרת, בעלת הסטודיו, גם נותנת לי שיעורי בית בכל פעם (וכמובן ששפחתכם הנאמנה מספיקה הכול כבר ליום המחרת). אני מחכה ומצפה בכיליון רוח שהלקוחות יתחילו להגיע, ויצא לי לצלם יותר - גם בסטודיו.

בינתיים אני גם בונה על הטסט ל"קארין מודלס", שאני מקווה שיכניס לי עבודה קבועה. למרות המותג המפתה, לא מדובר בהרבה כסף (1200 שקל לדוגמנית - 250 מהם הולכים למאפרת והסטייליסטית וכמאתיים לבעלת הסטודיו על זמן השימוש בו) - אבל זו לפחות עבודה קבועה. אם מישהו אוהב אותי שם למעלה, הוא כבר ידאג שאתקבל. טפו-טפו. 

בינתיים, הוא שחפץ להצטרף לקבוצת הצילום שלי בפייסבוק (וגם להפיץ) - מוזמן לבקר כאן.

ולחדשות אחרות, כאלה שקצת מרגיעות ומרגשות הרבה - סוף כל סוף נמצאה לי מטופלת!!!  אכן כן - כארבעה-חמישה חודשים לאחר שהתקבלתי לעמותת החונכים, אני מתחילה לטפל. אורית, העובדת הסוציאלית, מספרת שנפלו עלייה עשרות חניכים, ואילו אני ביקשתי לקבל כמה שיותר. איך אשלב בין הטיפול והצילום? אני מניחה שימים יגידו. העיקר שייכנס קצת כסף.

ובנימה זו וברוח יום הכיפורים אתנצל על שלא כתבתי ולא כותבת לעיתים תכופות יותר, ושגם לא מחזירה מיילים. עסוקה עד על לראש. שנה טובה לכולכם, צום קל וגמר חתימה טובה!

סתם, הגעתי כדי לקטר. אתם כבר רגילים.

אני לא יודעת מה עדיף בעיניי: לשבת ימים בחוסר מעש, לשקוע במחשבות דכאוניות ולצלול לתהומות - או להיות עסוקה ללא דקה אחת פנויה של זמן. אמש עוד נדמה היה ששלושת הימים הבאים היו אמורים לעבור כך, בחוסר מעש - ובשילוב עם טרום המחזור שלי (אני מתחילה שוב עם הגלולות. אי אפשר ככה), חששתי להבאות. כבר לפני שלושה ימים ניסיתי לחשמל את עצמי. פיצוץ עם אמא לאחר שזו האחרונה משכה 1000 ש"ח מחשבוני והותירה אוותי עם אלפיים ש"ח בחשבון הבנק, כשפעם היו בו שישה-עשר אלף (מדכא, מדכא, מדכא. איך אנחנו מאבדים כסף בקלות שכזו?!). מחוסרת כסף או הכנסות עתידיות (בעיניי רוחי), החלטתי לסיים את הכול. הרטבתי את היד, הצמדתי אל השקע בקיר ו...כלום לא קרה. עוד מיתוס שנשבר: דחיפת ידיים רטובות לשקע בקיר לא מובילות לשום אסון. או שזה  פשוט חוסר המזל המצער שלי?

אמא ואני השלמנו תוך זמן קצר, והעולם נראה זעוף מעט פחות. היא הבטיחה לעזור לי כלכלית - למרות שהיא עצמה אינה בדיוק שוחה בכסף.

המחשבה על שלושה ימים ומאומה לעשות ניחמה אותי מעט - שכן החל מיום שישי אני פוצחת במרתון מטורף של הפקות, צילומים ולימודים. כן, לימודים. לקוחה פוטנציאלית הבהירה לי שאני זקוקה לסטודיו לעבוד בו, וידיד צלם שלח אותי אל אפרת, אשר השכירה לו את הסטודיו בזמנו. אפרת ואני קבענו ליום חמישי - אבל אז, בערב, צלצלה אליי. יום חמישי התבטל, ונסחב ליום שני. לא טוב. יום אחרי הפקה, ואני אמורה לעבוד על הצילומים (רק לידיעתכם - עבודה על דוגמנית אחת לוקחת יום שלם. שתיים עשרה שעות מפרכות מול המחשב, לא פחות ולא יותר). כך שביום שני אני אמורה להגיע אליה ללמוד איך להשתמש בפלאשים של הסטודיו - אבל אפרת חשבה שבכדי שבאמת אלמד איך מצלמים בסטודיו (ועבור זה מיועד הקורס שעולה 14,000 שקל בסטודיו גברא, הסטודיו בו למדתי), היא תצטרך לשבת איתי שלוש ארבע פעמים - בתשלום, איך לא. באותו הרגע החלטתי שאני, לפחות ליום זה - סיימתי. שילשתי את כל מנות התרופות ושקעתי בשינה נטולת חלומות ו/או דאגות עד הבוקר באחת עשרה.

עוד כסף להוציא

היום התקשרה, בלי עין הרע - הלקוחה הראשונה. ההפקה (טפו-טפו-טפו. עם המזל שלי, היא עוד תתבטל...) כבר מחר - מה שאומר: מחר יום צילומים, ביום חמישי עבודה כל היום על התוצאות, ביום שישי צילומים - בשבת עבודה  על התוצאות, יום ראשון צילומים (אל תתלהבו יותר מדי, השתיים האחרונות עושות את זה פרו-בונו), ביום שני לימודים, ומשם והלאה...אין לדעת. יום שלישי כנראה עבודה על הצילומים של יום ראשון, ואחר כך עוד לימודים ובתקווה, בקרוב - טסט לסוכנות דוגמנות - אחת הסוכנויות הגדולות בארץ שמוכרת ועובדת גם בחו"ל. אם אתקבל, לא תהיה מאושרת ממני. הסיכויים, לטעמי? לא רבים. הצילומים צריכים להיות מושלמים. מושלמים. ואני רחוקה מלהיות מושלמת. נראה, ננסה. מקסימום, אחפש שקע אחר.

בכלל, הביקור שלי במשרדי הסוכנות עורר בי מידה מסויימת של גועל. "והנה סיוון שלנו, הו, איזו מותק. ממש גידלנו אותה. הגיעה אלינו בגיל שבע!" (*על המסך ניבטת אנורקטית מכוערת*), מתגאה בפניי הצלם הגאה והמבחיל למראה. מה לי ולכל זה, חשבתי לעצמי? אני ועולם הזוהר? עולם הדוגמנות? מה קרה למיקי העמוקה, האינטיליגנטית, זו שרצתה ללכת ולחסוך כדי להיות פסיכולוגית? ומה לעזאזל אני עושה בתוך שוק הבשר הזה?

נחיה ונראה. או נראה.

היום הגיע הוטרינר לבדוק את השומות על גופה של קים המקסימה שלי. הוא אינו מתרשם שמדובר במלנומה, אך יצטרך לשלוח את השומות לבדיקת ביופסיה ליתר ביטחון. הוא משוכנע שמדובר בפפילומה על בסיס ויראלי. אלוהים, רק לא מלנומה. רק לא מלנומה. קים שלי אצלו עכשיו, ותעבור הלילה ניתוח לכריתת השומות. אני תוהה בלבי איך היא מרגישה - אם חם לה, אם היא חוששת שנטשנו אותה, אם בודד לה. מחר היא חוזרת - בתקווה לפני שאצא מהבית כך שאספיק לראות אותה ולחבק, ולחבק, ולחבק.

עד כאן על עלילותיי. במידה ומישהו רוצה להגיב (Gee, you think?) ואני מתעכבת במענה - סליחה, זה סדר היום המטורף שלי לשבוע-שבועיים הקרובים. אבל כן, אשמח לשמוע מכם.

בעיצוב חדש וחדשני, אני גאה להציג (ועוד איך גאה, אני ואלף השקלים שנפרדו מכיסי) את האתר החדש שלי, שעוד עתיד להתעדכן ולהשתנות קצת, אבל זו השבלונה החדשה:

www.mikiresil.com

תגובות, דיעות, תובנות - כולן יתקבלו בברכה פה ובאתר

סטים חדשים של צילומים אפשר למצוא תחת "פרוייקטים".

(ותחזיקו לי אצבעות שהאתר והתמונות ירשימו גם איזה מנהל סוכנות דוגמנות או שניים...)

אנא, הפיצו את האתר בין מכרייכם!

תודה!