כשפתחתי כאן את הבלוג שלי, בתחילת 2006, ידעתי שהציר המרכזי סביבו יסוב הסיפור שלי הוא ההתעללות המינית שעברתי מידי מי שמעז לקרוא לעצמו "אבא" שלי. הפוסט הראשון שלי עסק בהתעללות שעברתי, וכך, במהלך כמעט חמש שנים, עסק הבלוג שלי בהתעללות המינית ובכל מה שסבב אותה, כאשר ה"כוכב הראשי" בסיפורי היה בן הבליעל שהתעלל ומתעלל נפשית גם באמי, וכעת מתעלל פיזית אף בי.

הבלוג הזה נפתח מתוך זעקה מחרישת אוזניים שלי, מתוך צורך אלמותי לספר את סיפורי. לספר לכל מי שרק ביקש לקרוא ולשמוע.

היום, ביום הזה ממש, שהוא יום מיוחד מאוד עבורי ושאותו אני מאמינה שאנצור למשך כל חיי, אני יכולה לומר שההתעללות פסקה - וזאת משום שהשמוק, סוף כל סוף - בדרכו החוצה מן הבית בו שלט ביד רמה, מן הבית בו הרס את חייהם של שלושה אנשים. בו רמס את תקוותיהם, בו שיחק עם נפשותיהם העדינות, בו חטא וחולל וטימא, וזרע הרס וחורבן בדרכו.

היום בבוקר, לראשונה, הבטיחה לי אמא כי תדאג להוציא את בן הבליעל מהבית.

היום, לראשונה, אני מאמינה לה. מאמינה ויודעת שתקיים את דברייה - היא מעולם לא העזה לחשוב על האפשרות, אך היום בבוקר הבינה אף היא שבכדי שמעגל האלימות יסתיים, הוא חייב להסתלק מהבית.

עבורי, היום בו יצא לצמיתות יהיה יום חג. יום עליו חלמתי ופינטזתי במהלך שנים אינספור. יום שלא שיערתי בנפשי שאכן יגיע: אני משתחררת מהתוקף שלי. מהתוקף של אחותי. מהתוקף של אמא.

אני משתחררת מהרעל, מההרס, ומתחילה בזאת חיים חדשים נטוליי אלימות מכל סוג כלשהו.

בקרוב, החיים שלי מתחילים מחדש. ואולי, אולי גם לי יהיה סיכוי לאושר.

לא כתבתי זה זמן מה. לא כל כך ידעתי כיצד לסכם את החודשים האחרונים, אשר מצאו אותי במצב גופני קטסטרופלי. ראשית הייתה זו הפיברומיאלגיה שהעלתה הילוך באופן דרמטי, מותירה אותי כואבת ודואבת, חסרת אונים בכל מובן שהוא. היא פרצה באכזריותה לפני חודשים מספר, והותירה אותי להתמודד עם כאבי שרירים, שלד, פרקים וגידים שכמותם לא ידעתי בעבר. לזמן מה תקפו אותי בעיות אורתופדיות בשתי הרגליים, ולא הייתי מסוגלת ללכת. בו בעת, תקפה אותי קנדידה (באיזור המפשעה) שעוד היום אני נלחמת בה ובעיקשותה. בלילות הייתי חסרת יכות לזוז מרוב כאבי תופת שתקפו, סוג כאב שלא ניתן לתיאור במילים פשוטות. הייתי נרדמת תשושה אחרי שעות של בכי.

התחלתי לקחת משככי כאבים חזקים, אשר עם הזמן יעילותם פחתה ופחתה. לבסוף, לאחר שהבנתי שאין לי שום ברירה אחרת - נאלצתי להסתייע בכדור אנטי דכאוני ממשפחת הטריצייקלים - אלטרולט - הידוע בתכונתו לשפר כאבים נוירולוגיים. עם נטילת הכדור גם נאלצתי להסתגל למציאות חדשה - מציאות שבה לוקח לי בערך שלוש שעות להתעורר לחלוטין לאחר הקימה הראשונית, ואני תשושה באופן בלתי רגיל, סחוטה ממש, במהלך שעות היום. נכון להיום אני על מינון נמוך וכמעט הומאופטי (20 מ"ג), והסתגלתי לתופעות הלוואי של האלטרולט. וכך, בשעות היום אני "מקבלת" לפחות שעתיים או שלוש של הרפייה מהכאבים והתשישות - ואז חוזרים הכאבים (אם כי באופן מופחת, תודות לאלטרולט) לשתק אותי במהלך הערבים והלילות, שהם קשים מנשוא.

לאחרונה הבחנתי שהדופק שלי הוא מהיר מהרגיל, מגיע עד 130 פעימות לדקה ברוב שעות היום - אך במיוחד בלילות. בו בזמן, תקפו ועודם תוקפים אותי התקפים של כאבים בחזה וביד וברגל שמאל, קוצר נשימה חמור, רעד, חולשה וסחרחורות החל מהשעה שמונה בערב. בתחילה סברתי שמדובר בהתקפיי חרדה - אולי כתופעת לוואי של האלטרולט - אך לא מצא חן בעיניי שה"קלוריבן" (קלונקס+לוריבן) שלי אינו מבצע את מלאכתו ואינו מרגיע את ההתקפים. הבנתי שהבעיה היא כנראה קרדיולוגית, ופניתי לרופאת המשפחה. זו האחרונה שלחה אותי לבדיקת אקג וסאטורציה. האקג יצא בסדר - אם כי ניכרה בו אי-סדירות מסויימת, ובדיקת הסאטורציה גילתה חוסר בחמצן. החלטתי לפנות לקרדיולוגית מומחית, אשר אליה הלכתי ביום חמישי האחרון. כמו כל רופא/ה אחר/ת שקדמה לה - גם הקרדיולוגית נדהמה מכמות התרופות שאני לוקחת. סיפרה שבכל שנותייה כרופאה לא נתקלה באדם הלוקח כל כך הרבה סמים נרקוטיים. לאחר "דרשות" של חברות, החלטתי להתחיל תהליך גמילה ארוך, מפרך ואיטי מהבנזודיאזפינים (קלונקס, לוריבן, נומבון) אשר אותו אתחיל לאחר השלישי בדצמבר - וזאת משום שבשלישי לדצמבר הבטחתי ללקוחה ותיקה שאצלם אותה. אותה הלקוחה דחתה את הצלם של בר רפאלי ונועם טור (גילי-משהו) והחליטה לשכור אותי במקום, כי אהבה את עבודותיי. אני מניחה שזה אמור להחמיא לי, אבל אני לחוצה במיוחד ורק רוצה שיעבור. לאחר שאסיים עם עבודת הצילום (כמובן, איני עובדת כרגע), גם אתחיל להעלות את מינוני האלטרולט בניסיון להשיג שינה טובה ואיכותית יותר, והפחתה משמעותית של הכאבים. אני מוכנה לסיוט של תופעות הלוואי שבוודאי יחזרו ברגע שאעלה את המינונים. איני מצפה לו, אך אני יודעת שעליי להיעזר באלטרולט בכדי להפסיק את כאבי התופת בכל הגוף.

בכל מקרה, הקרדיולוגית התרשמה שהטכיקרדיה שלי (הפרעת קצב - אריתמיה), דהיינו דופק מהיר מדי, נגרמת בגלל עודף העישון. היא שלחה אותי לבדיקת אקו-לב ו"הולטר" (בדיקה שבמהלכה אלקטרודות מוצמדות לחזה במשך 24 שעות, על מנת לאתר שינויים בקצב הלב), וביקשה שגם אשלח לבדיקת מאמץ (על הליכון, בו מעלים הדרגתית את מידת המאמץ ובודקים שינויים באקג) - אך לה סירבתי, ביודעי שפשוט לא אעמוד בה. אני מקווה שה"הולטר" והאקו-לב יספיקו בכדי לאתר את הבעיה, אם קיימת.

מבחינת הקרדיולוגית, הסכנה הגדולה ביותר שמרחפת עליי כרגע הוא תסחיף ריאתי (טרומבוזה) שעלול להיות קטלני, ויכול להתרחש בכל רגע כתוצאה משילוב העישון ולקיחת הגלולות שלי. חרף הסכנה המוחשית ביותר, איני מצליחה להפחית בעישון. אינני מצליחה לדחות סיפוקים.

אני מנסה לפצות על עוגמת הנפש שנגרמת בעקבות המצב הפיזי שלי ולפנק את עצמי - עשיתי את הקעקוע הראשון שלי עם שמה של אמי (הצעידה בפאתי דיזינגוף סנטר נתנה את אותותיה), ושידרגתי את מכשיר האורנג' שלי לאייפון4 (אמא משלמת).

באופן כללי, אני מושבתת מכל פעולה ומתקשה לצאת מהבית. פה ושם מנסה לקחת את הכלבה להליכה קצרצרה, וחוזרת הביתה מיוזעת כאילו זה עתה סיימתי ריצת טריאתלון. אבל אני משתדלת.

ביום שלישי, היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפיי נשים, יתרחש אירוע בכפר סבא לציון היום, ושם תהיה השקת הפרוייקט "גיבורות" של הצלמת אליסיה שחף לנפגעות תקיפה מינית אליו הצטלמתי לפני כשנתיים. הזמנתי מספר חברות, אך לאחר מכן גמרתי אומר כי אסע עם אמא שלי בלבד (אשר למרבה הפלא, מאוד מעוניינת בלהגיע), וביטלתי את ההזמנות למעט אחת (שלך, אורטל ). אני לא יודעת איך אצליח להתמודד עם הנסיעה מבחינה פיזית, אך מקווה שיהיה בסדר. במסגרת האירוע תתקיים ההצגה "פשוטה" של הבימה, אשר מציגה את עדויותייה של בחורה אשר עברה תקיפה מינית מצד אביה החורג.

וזה, בגדול. אני מתנצלת בפני אנשים שאני עוד חבה להם אי-מיילים - אני מתקשה מאוד להתרכז, ולכן מתעכבת. אני מבטיחה לכתוב ברגע שאוכל.

"אשתי אומרת שישנם שני סוגים של אנשים -

אלה שרודפים אחר ההנאה

ואלו אשר בורחים מהכאב.

...אלא שלא ניתן באמת לברוח מהכאב שלך.

הוא בתוכך, חי ונושם,

בועט ונושך,

חד וקהה.

בוער בך גם כשאתה ישן.

אני תמיד ער.

לעומת ההנאה, הכאב מאפשר תקווה.

אולי היום יהיה אחר?

אולי היום משהו ישתנה?"

(מתוך "הרכות שלפני החשיכה")

"שום דבר לא משתנה", היא לוחשת על הסירה באגם. "שום דבר לא משתנה. שום דבר לא משתנה!" היא צועקת לפני שהיא מטילה את עצמה אל מיימי האגם. היא אינה יודעת לשחות.

גם אני כבר מכבר איבדתי את היכולת לשחות בין שיטפון המילים, המחשבות, הרגשות, הפחדים, התשוקות. וכאילו הגעתי אל חוף אי נידח, בלתי מוכר ובאותה העת זכור היטב - אני בוחרת להתבצר בו. לבדי. כל הכאבים, כל הכאבים כולם - של העבר, ההווה וגם של העתיד נשטפו הרחק מאותו חוף טרופי ובדיוני, נטרפו בין גליי הים הממשיכים ללוות אותי בסיוטיי לילה לילה. וכעת אני בבועת פלסטיק משומרת היטב, איש לא נוגע בי. עולם אגדתי ופנטזיונרי, שם המאווים והתשוקות מתעוררים בהרף עין. ובכל זאת, הנפש והגוף נפרדים הם. אני רוצה - אבל אני לא מסוגלת. הנפש חולמת על מגע יד, על ליטוף, על התגפפות איטית ואינטימית, גוף חולק בגוף. אך הגוף עצמו, זה המוחשי, נעול בביצתו ברוכסן מאיים, לו סוגר ובריח. לא אגע. לא אגע. לא אגע.

רק מבין נשמת אפי שואפת את הכאב, את ההוא. את ר' שכבר איננו מזמן, ואת זה שאיננו קיים באמת, לא באמת. תחליף אימבסילי פרי מוחה הקודח של ילדה בת שמונה שעולמה נגזל ממנה במאית השנייה. ריחות של ייאוש, תאווה, תסכול, כמיהה וכאב מתעטפים זה בזה, יוצרים תערובת מחשמלת. אני בוערת. כל הכאבים, כל הכאבים כולם. ובעצם הם בכלל אינם כולם. הרי אלה האחרים, של המציאות העכשווית, של הכאן והעכשיו, נשטפו הרחק ממני, ואני שבה לזרועותיו של הכאב הגולמי, הנושך והבוער, הבועט והשורט, החד והקהה, המלטף אליו אני מכורה. איני יכולה בלעדיו, לא באמת. גם בין שברי הצדפים על אי חלומותיי אני מתמסרת לצבתותם של הסרטנים והעקרבים הממתינים לגאול אותי משגרת יומי הקודרת. להרעיל אותי במיתה בדיונית. רק הם מסוגלים לפצוע את המעטפת הנוקשה שעטיתי על עצמי, מנקבים חורים חורים בבשרי השרוף.

אני מדממת על אי חלומותיי. ומעטיי מעטים הם שיודעים ויבינו.

I was bruised and battered and I couldnt tell
What I felt
I was unrecognizable to myself
I saw my reflection in a window I didn't know
...My own face

Bruce Springsteen\ Streets Of Philadelphia

מצורפת הכתבה ב"לאישה" על פרוייקט "גיבורות" שבו אני לוקחת חלק. אני מתנצלת על גודל הסריקה - ישרא לא נתן לי להעלות סריקות גדולות יותר. מי שמתקשה בקריאה ומעוניין לקרוא, מוזמן לקנות את המגזין.

לקבצים גדולים יותר וברי-קריאה (הורדה):

http://www.f2h.co.il/8273683399893

http://www.f2h.co.il/1820949655958

קובץ אחד מוגדל:

http://www.notes.co.il/ali/user/Scan_0_Jul_13_2009~12-19-50.jpg