אין לי שמץ של מושג אם עידכנתי בנושא ואין בכוחותיי לבדוק, אז הרשו לי להתנצל במידה וחוזרת על עצמי.

מחלת הסרטן שבה לפקוד את אבא שלי. הפעם מדובר בסרטן בשלפוחית השתן - סרטן שהוא אגרסיבי בהרבה יותר מסוג הסרטן הקודם שהיה לו, וכזה שגם מוכר בהתפשטותו המהירה. מזה כשבועיים שאנחנו יודעים. בשבוע שעבר אושפז פעמיים במהלך הסופ"ש, וחזר כשקטתר דבוק לרגלו. במהלך אותם ימים נאנק מכאבים, גנח ונאנח ללא הרף. ואני? מבולבלת, אמביוולנטית, בדיסוננס עם עצמי. אני חושבת שבאותם ימים עברתי את כל מארג קשת הרגשות האפשריים - מכעס ועד חמלה, מזעם ועד רחמים, מרצון שילך (ולו רק בשביל שאמא תקבל את כספי ביטוח החיים שלו, אמא שנאלצת להתמודד במקביל עם עקירת כל שינייה התחתונות ללא אפשרות כספית לממן שתלים, עם הכאב הפיזי, ועם העובדה שהיא עומדת לאבד את עבודתה) ועד פחד שילך. בדמיונותיי כבר חזיתי בהלוויה, בשבעה. ניסיתי לחשוב על כיצד אתמודד עם הכאב והבלבול, ולא האמנתי לרגע שאצליח להתמודד מבלי להתפרק כליל. כרגע דבר אינו ידוע - הכול תלוי באיזה שלב נמצאת המחלה - ואת זה נדע רק ביום שני, לכשינותח בבית החולים השרון.

במקביל, המטאור אשר שמו "איך-לעזאזל-אתמודד-עם-השחרור-מהמחלקה-הפסיכיאטרית" נחת עליי אתמול, ובגדול - לאחר שבקבוצת "תחומיי עניין" הצגתי את אתר הצילום שלי. אני יודעת שעתה עליי לחשוב על חזרה לעבודה, והדבר מעלה בי שאגות בעתה חרישיות. רק לא להדאיג את אמא. שחקי אותה פניי פוקר, אני אומרת לעצמי. חייבת להמשיך ולתמוך באמא. לדאוג שהיא נחה, שותה, אוכלת. לא לוקחת יותר מדי משככי כאבים. את התותבות הפרימיטיביות מממנות לה אני ואחותי - לחוד וביחד. אמא בוכה בפניי. "אני רגילה לתת, לא לקבל", היא מתייפחת ואילו אני נחנקת מדמעות. אין לה. אין לה בשביל עצמה.

מחד, אני מרגישה שמיציתי את חווית אשפוז-יום. מאידך - אני חרדה ומתאבלת על שחרורי ביום חמישי הקרב ובא. אני מתאבלת על הפרידה מקבוצת אנשים מדהימים - ממש כמו באשפוז-יום הקודם. אלא ששם, או אז, בימים ההם של בתר-ימי-אשפוז-יום ביצעתי ניסיון אובדני, ולימים גם הגעתי לאשפוז מלא. אני מלאה חרדות ופחדים. האם גורלי הוא לגמור שוב במחלקה מלאה? האם אצליח להרים את עצמי מן חורבות האבל והשינוי, החזרה הביתה - ללא התדרדרות נוספת במצבי? אני יודעת שאני חייבת להחזיק את עצמי. חייבת. וחלק מאותה החזקה משמעה לשוב לעבודה - במקביל לצרות שמגיעות בצרורות.

אתמול ניסיתי לחשוב על הפחד לחזור לעבודה. לתפקד. ניסיתי לנתח אותו, לחשוב עליו בצורה רציונאלית. אולי אני טועה (פסיכולוגית אני עדיין לא), אבל אני סבורה שבעצם, בסופו של דבר - כל פחד שלנו מסתכם בפחד האולטימטיבי - הפחד למות. גם אם במודע, וגם אם בלא מודע (ואני חושבת שבדרך כלל בתת-מודע) - הפחד למות הוא זה שמנחה אותנו - לטוב ולרע. פרויד הפריד וקיטלג את סכום כל האינסטינקטים שלנו לאינסטינקטים של חיים, ואינסטינקטים של מוות: כל פעולה מודעת שלנו בחיי היומיום נועדה להביס את האינסטינקטים של המוות - אם מדובר בקימה בבוקר, אכילה, שתייה, צמיחה בכל תחום שהוא. יש לנו את הנטייה, כשמשהו מפחיד אותנו, למהר ולומר - "אוי לא, אם כך וכך יקרה - אני אמות!" - ואני חושבת שבסך הכול - אנחנו באמת מפחדים למות. בטיפול נוהגים לשאול אותנו: "ואם תנאם מול קהל (דוגמא שכיחה) - מה יקרה?" ואז נענה למטפל - "אתבלבל, אטעה". ואז ילחץ המטפל - "ומה יקרה אז?" ואנחנו נענה - "אני אוּבך נורא". המטפל: "ומה יקרה אם תוּבך?" - ואני חושבת שפה היינו אומרים - "אז אמות". ובינינו - גם אם נוּבך נורא - שום דבר לא יקרה. לא נמות, באמת. אבל הפחד הזה שתול בנו עוד מיום היוולדנו. פחד הקיום (על כך דיבר תיאוריטיקן אחר, אינני זוכרת מי) גזור מפחד האי-קיום - כי אם אנחנו קיימים היום, הרי שקיימת גם האלטרנטיבה האחרת - אנחנו יכולים שלא להיות קיימים (משמע - נמות), וכך אנחנו פוחדים גם מפעולות שנועדו לקדם אותנו הלאה - הן מזכירות לנו שאנחנו קיימים - משמע - אנחנו יכולים גם שלא להיות קיימים. אני יודעת ששום דבר איום לא יקרה אם אחזור לעבודה, אם אעבוד. מקסימום, כמה התקפיי חרדה. ומהם התקפיי חרדה אם לא הפחד למות? ואני יודעת שלא אמות. אני גם יודעת שעברתי כל כך הרבה בחיי, ולא משנה כמה קשה ומתיש היה - הנה אני, כאן, חיה כדי לספר את הסיפור. אם כך - ממה יש לי לפחד?

הלוואי והדברים היו כל כך קלים. הלוואי והביצוע היה קל כאמירה. אני מפחדת, אני חרדה, ואני לא יודעת אם אני מסוגלת. אני מפחדת לדחות שוב את החזרה לעבודה עד אין קץ, ליפול שוב ברשתו של הדיכאון, להסתגר שוב בתוך הבועה המוכרת. אני מפחדת אני מפחדת אני מפחדת.

נ.ב - גברת נטלי, אני יודעת שאת נכנסת לכאן. יש אופציה שמאפשרת לי לראות מי נכנס ומאיפה. עוד פעם אחת ואתפוס אותך, ואת יכולה לנשק את הנייד שלך לשלום. אה, ורק רציתי לציין שנסיונות ההסתה שלך של אמא כנגדי די מיותרים וגם דיי פתטיים - היא יודעת יפה מאוד שאת סתם ביצ', כמוני. אל תטרחי.

"אולי זה אני

או אולי רק נדמה לי

ואולי השתנה בי הכול

מי שמושך בחוטים

תפסיק למשוך רק ממני

כי כבר נמאס לי

נמאס לי לסבול."

(היהודים)

תאריך השחרור שלי מהמחלקה הפסיכיאטרית הוא ה-22 ביולי, יום חמישי.

בינתיים, חזרו התקפי החרדה והדכאונות אשר עוקבים, לאחר תקופה ארוכה בה נהניתי משקט יחסי. אני קושרת את הנסיגה אל השחרור, ואל כניסתי אל מרפאת "אדווה" בתל השומר עם שחרורי - מרפאה אשר מטפלת במטופלות גבוליות בשיטת ה - DBT (טיפול דיאלקטי-התנהגותי) המיועדת להן. המרפאה כוללת טיפול קבוצתי ופרטני פעם בשבוע במשך שנה. 

אין לי מושג מה מצפה לי - אך אני מבינה שלא יהא קל - וזאת בלשון המעטה.

יום חמישי, 13:00. האינטייק למחלקת אשפוז יום במחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר לו אני מצפה בבעתת מוות כבר למעלה מחודש וחצי. כבר כמה ימים שהחרדה מצליחה להפתיע אפילו אותי ולהגע לרמות שלא תיארתי לעצמי שקיימות. החרדה שולטת בי. משהו לא בסדר, כי הוא בסדר. וכשמשהו בסדר, זה אומר שהוא לא בסדר, כי הוא בדרך כלל לא בסדר, אז כשהוא בסדר זה אומר שהוא לא בסדר. זה אומר שהוא יפתיע אפילו בגדול יותר. שמשהו ממתין מעבר לפינה, יצעק "פיק-אה-בוּ!" בהפתעה וימוטט אותי. אני שותה ומעשנת - ולא מרגישה צורך לשירותים. אני תמיד מרגישה צורך לשירותים. ועכשיו אני חושבת לעצמי - אם השלפוחית לא מפוצצת - אזי שבוודאי יש לי אצירת שתן. זו חייבת להיות הסיבה.

אני מעשנת סיגריה אחת אחרי השנייה. הגוף שלי חנוק. השיניים שלי כואבות, האפתות שורפות יותר, הלחץ בתוך העיניים ומסביב להן גובר. בחודשיים האחרונים ראיתי נוירולוג, נפרולוג, גינקולוג, אורולוג, רופאת שיניים ורופאת עיניים. הגוף קורס לו לאיטו. אף אחד מן האמורים לא מצא שום דבר לא תקין למרות הסימפטומים - חוץ מרופאת השיניים שסיפרה לי על דלקת חניכיים קשה (איזו הפתעה) ועל נסיגת חניכיים (עוד יותר מופתעת. אני כבר בכלל לא רואה אותן) כי אפילו לא טרחתי לצחצח שיניים בחצי השנה האחרונה מרוב דיכאון ותשישות. אני מפוררת לפירורים קטנים. אם תשימו אותי בתוך כוס תה חמה, אני פשוט אמס לתוכה. בעצם, כרגע אני מרגישה שאמס גם בלי כוס התה. הידיים והרגליים רועדות, והחזה מתפוצץ. לפעמים אני חושבת שזהו - אני חוטפת התקף לב. זהו, מיקי, גמרת לעצמך את החיים. עשית את זה! אבל לא. החזה פשוט ממשיך לכאוב.

אני רוצה לשקוע אל תוך הדחקה עמוקה שתימשך בדיוק עד האינטייק. ואז אני רוצה לפרוץ בבכי שכמותו לא בכיתי  בחצי השנה האחרונה כי הייתי מדוכאת מדי בכדי להפגין כל רגש כלשהו, ולהתחנן בפני הפסיכיאטר שיקבל אותי למחלקה שלו. שיציל אותי מעצמי. שיחייה אותי, שיגרום לי לרצות לחיות. ולצלם. ולאהוב. ולהינות. ולצחוק. דברים שאני כבר לא זוכרת. כמעט ולא זוכרת. דמעות. שאזכר מה זה לפרוץ בבכי ולא להפסיק במשך 20 דקות. שאכאב את כל הכאב הכאוטי הזה שכאבתי בשקט צורם במשך חצי שנה ושלושה ימים. שאצרח אותו עד שהשכן ליד שכבר מצמיד את האוזן שלו לדלת הכניסה שלנו יזעיק את המשטרה ונצטרך להסביר שהכול בסדר, שאני כבר בסדר ושהכול מצויין. שאני רק מקיאה את הגועל שעבר עליי. שאני משחררת אותו, נפטרת ממנו.

אתמול בלילה נשברתי. הבטחתי לעצמי שלא אקח כדור אחד מעבר למה שמוקצב לי - ולקחתי עוד גאודון (אנטי-פסיכוטי) שיעזור לי לסיים כבר את הייאוש הזה ולישון. להירדם. לא יכולתי יותר. השיניים רעמו והאפתות שרפו בערת מוות והשלפוחית הציקה שוב אחרי שלושה שבועות שבה הניחה לי לנפשי במהלך הלילות, ורציתי רק לבעוט עם הרגליים ולצרוח ולהשתולל ולהוציא מתוכי את השדים שחגו במעגל ושרו בקול מחריש אוזניים. הזעתי עם מזגן על טמפרטורה של 16 מעלות. רק רציתי שהבוקר יעלה. או שלא. גם אפשרות.

אני מגלגלת בראש כבר חודש וחצי את השיחה עם מנהל המחלקה או צוות המחלקה. בהתחלה הכול היה נהיר ובהיר לי. ידעתי מה אני רוצה לומר, איזה מסר אני רוצה להעביר, הכול היה ברור. עם הזמן הכול התערפל לי. בימים האחרונים אני תוהה אם בכלל אצליח להוציא מילה מפי. כל שאני מצליחה לחשוב עליו הוא כמה שורות משיר של קולדפליי -

When you try your best but you don't succeed

When you have what you want but not what you need

When you feel so tired but you can't sleep

Could it be worse?

השאר מהול בערפל לבן.

אני לא יודעת איך אעבור את מחר. אני חייבת להתקבל.

"אשתי אומרת שישנם שני סוגים של אנשים -

אלה שרודפים אחר ההנאה

ואלו אשר בורחים מהכאב.

...אלא שלא ניתן באמת לברוח מהכאב שלך.

הוא בתוכך, חי ונושם,

בועט ונושך,

חד וקהה.

בוער בך גם כשאתה ישן.

אני תמיד ער.

לעומת ההנאה, הכאב מאפשר תקווה.

אולי היום יהיה אחר?

אולי היום משהו ישתנה?"

(מתוך "הרכות שלפני החשיכה")

"שום דבר לא משתנה", היא לוחשת על הסירה באגם. "שום דבר לא משתנה. שום דבר לא משתנה!" היא צועקת לפני שהיא מטילה את עצמה אל מיימי האגם. היא אינה יודעת לשחות.

גם אני כבר מכבר איבדתי את היכולת לשחות בין שיטפון המילים, המחשבות, הרגשות, הפחדים, התשוקות. וכאילו הגעתי אל חוף אי נידח, בלתי מוכר ובאותה העת זכור היטב - אני בוחרת להתבצר בו. לבדי. כל הכאבים, כל הכאבים כולם - של העבר, ההווה וגם של העתיד נשטפו הרחק מאותו חוף טרופי ובדיוני, נטרפו בין גליי הים הממשיכים ללוות אותי בסיוטיי לילה לילה. וכעת אני בבועת פלסטיק משומרת היטב, איש לא נוגע בי. עולם אגדתי ופנטזיונרי, שם המאווים והתשוקות מתעוררים בהרף עין. ובכל זאת, הנפש והגוף נפרדים הם. אני רוצה - אבל אני לא מסוגלת. הנפש חולמת על מגע יד, על ליטוף, על התגפפות איטית ואינטימית, גוף חולק בגוף. אך הגוף עצמו, זה המוחשי, נעול בביצתו ברוכסן מאיים, לו סוגר ובריח. לא אגע. לא אגע. לא אגע.

רק מבין נשמת אפי שואפת את הכאב, את ההוא. את ר' שכבר איננו מזמן, ואת זה שאיננו קיים באמת, לא באמת. תחליף אימבסילי פרי מוחה הקודח של ילדה בת שמונה שעולמה נגזל ממנה במאית השנייה. ריחות של ייאוש, תאווה, תסכול, כמיהה וכאב מתעטפים זה בזה, יוצרים תערובת מחשמלת. אני בוערת. כל הכאבים, כל הכאבים כולם. ובעצם הם בכלל אינם כולם. הרי אלה האחרים, של המציאות העכשווית, של הכאן והעכשיו, נשטפו הרחק ממני, ואני שבה לזרועותיו של הכאב הגולמי, הנושך והבוער, הבועט והשורט, החד והקהה, המלטף אליו אני מכורה. איני יכולה בלעדיו, לא באמת. גם בין שברי הצדפים על אי חלומותיי אני מתמסרת לצבתותם של הסרטנים והעקרבים הממתינים לגאול אותי משגרת יומי הקודרת. להרעיל אותי במיתה בדיונית. רק הם מסוגלים לפצוע את המעטפת הנוקשה שעטיתי על עצמי, מנקבים חורים חורים בבשרי השרוף.

אני מדממת על אי חלומותיי. ומעטיי מעטים הם שיודעים ויבינו.

I was bruised and battered and I couldnt tell
What I felt
I was unrecognizable to myself
I saw my reflection in a window I didn't know
...My own face

Bruce Springsteen\ Streets Of Philadelphia