עשיתי תאונת דרכים, אני אשמה, אני גם אשלם על הפחחות כמה אלפי שקלים שירוקנו לי את החשבון לחלוטין. אין הכנסות, "כתר" דחו את הספר שלי, וכצ'ופר, ככה קצת כדי לתבל את הכול, המאפרה הנאמנה שלי זה חמש שנים נפלה והתנפצה לרסיסים.

יום כלבבי.

לילה טוב. אני את היום הזה גמרתי.

לא קיבלתי את העבודה במתנ"ס.

ישבתי מול AllJobs ושלחתי קו"ח ללא שליטה. עבודה החל משמונה בבוקר? הולך. דרוש אופיס על בוריו? לא יודעת אקסל, אבל שיהיה. שלחתי ל-34 משרות. בדפדוף מהיר על העבודות שבחרתי, מאוחר יותר, נחרדתי לגלות משרות של שיווק ומזכירות אצל עורכי דין. מה חשבתי לעצמי?

הטלפון לא מצלצל. אחרי תקופה סוערת ומלאה התרחשויות ותהפוכות, מגיע השקט הבלתי נסבל. השקט שמעוות ומחולל את הנפש, ומעניק משמעות חדשה למינוח "חוסר אונים". אין הצעות למשרה, ובעצם אני גם לא רוצה. להתרוצץ שוב מריאיון לריאיון, לנסות להרשים, להתחבב. לחפש חנייה. כל התהליך הבלתי נסבל הזה, כל התהליך הזה שמאמלל אותי - ורק בכדי למצוא, וגם זה בגדר האולי, משרה ששוב לא תתאים כי א' וב' וג'.

התחקירנית טרם התקשרה. ספק אם תתקשר. ביום שני וודאי לא אמצא את תמונתי ב"לאישה". הראומטולוג בוודאי לא יאשר את הפיברומיאלגיה שלי ביום חמישי. רואה שחורות. יושבת מול מסך המחשב, משתינה כל חמש דקות, מעשנת בשרשראות ומתבוססת ברחמים עצמיים. הו, כמה רחמים עצמיים.

אין לי אנרגיות. נגמרו לי הבטריות. אין לי למה לצפות. אין לי סיבה לקום לבוקר חדש. אפילו עבודת החונכות אליה התקבלתי לא מצליחה לספק אותי. האם אי פעם ארגיש מסופקת?

אין. אין כלום. פסימית, כהרגלי. מדוכאת. אני רוצה לישון, ולא יכולה.

(אם מישהו מעוניין להגיב בכל זאת, מוזמן לעשות זאת בפוסט האחרון הפתוח לתגובות)