אינספור מיתות. מיתות קטנות שמשתקות ומקהות את הרגש.
עם דובדבניל אני עומלת על לבנות את הקשר מחדש. עבודת נמלים שאין לה סוף, ולא ידוע לאן יביא אותנו הזמן, אם בכלל. חני שקועה בבוץ של עצמה - יש לה את בעלה, אותי היא כבר לא צריכה. ר' אינו קיים יותר. לא מאז שלחתי לו את סמס הפרידה ("פגעת בי יותר מדי. שיהיו לך חיים נפלאים, ר', באמת. מכל הלב") שבעקבותיו קיוויתי בלבי שיתקומם וישוב. זו שאמרה שאינה בורחת - ברחה. י' לא דיבר עמי למעלה מחודש, ואילו אני ויתרתי על הקשר שממילא לא היה יוצא ממנו דבר. אחותי מחקה אותי לצמיתות. אחי נעלם כשלעומת שבא. ריקי ויסמין נעלמו ברגע היוודען על דבר האונס. לא היה בכוחן להישאר.
נותרה רק חברה טובה אחת שמספרת שהיא מנתקת את קשריה עם כל מי שבא עימה במגע. אני מחכה לרגע שבו תמאס גם בי ותזנח.
דבר מוזר קורה לי. מטבע הדברים, מאז ומתמיד הנחה אותי ההיגיון שאדם בודד נוטה להושיט ידו לאחר, לבקש דמות אדם קרוב, לבקש חברה ובריות מסביבו. אני, לעומת זאת - מתוך בדידותי שיודעת שנובעת, לרוב, מתוך הבפנוכו האישי שלי - מעלה את החומות. נועלת את בריח השער במפתח ומסתגרת בתוך טירתי העזובה. אין איש יוצא ואין איש בא. אמא וטלי מדברות על עבודה חדשה, חברים חדשים. אני תוהה האם באמת אפשר למצוא היום אנשים כמו דובדבניל וחני. אנשים שיהיו לי כמי שהיו לי השתיים האחרונות. מעולם לא הייתי טיפוס של עשרות חברות סובבות - הייתה לי את האחת הטובה או את השתיים הטובות - ובהן נסתפקתי. היה לי די בכך, ולא ביקשתי מעבר. נוכח נטישתם של האנשים הקרובים אליי - איני מאמינה עוד שניתן לבטוח ולסמוך על איש. החומות נותרות מבוצרות, ואני שומרת ונשמרת מכל פגע. הלב הדואב ממאן להיפתח.
איני בוכה. משהו בי חסום כל כך שאיני מסוגלת לבכות. רגשית - אני דהוייה. אני, שנוטה למרר בבכי בגין כל דבר קטן, כבר איני מסוגלת להזיל דמעות. לא נותר בי הכוח לבכות ולבָכות את לכתם של אלו שבחרו להותיר אותי מאחור. גם לא מובן לי למה. מה עשיתי ומה הייתי שהוביל לנטישה ההמונית הזו שהותירה אותי בצלי.
בעקבות הבלוג, אנשים כותבים לי למייל. איני מרגישה מסוגלת להתחיל קשרים חדשים, להתחיל ולהיפתח שוב. כל העבודה הזו. כל המלל. כל ההיסטוריה הזו שחייבת להיאמר ולהחשף - כי אחרת הקשר הוא לא קשר אמיתי. אין בי את הכוחות להתחיל מחדש. מזכיר לי קצת את המעבר ממטפל למטפל, ואת הקושי הטמון בחוב כל מעבר שכזה. לספר את עצמי מחדש, לתאר, להסביר, לפרש.
אני נמנעת מלצאת. כולאת את עצמי בתוך החדר, ומסרבת לצאת מהמיטה. מפוחדת וקטנה, פגיעה ונשמרת. נשמרת שמא יאונה לי כל רע, שוב. אני מפחדת. אני מפחדת לחיות. להיחשף. לבנות את עצמי מחדש. לקום מעפר. אני לא יודעת איך לחיות.
איך מתחילים מחדש? אחרי כל השנים הללו - איך מתחילים מחדש?
What these years have brought me
What these years have taught me
Heartache and fame, a chance to change
A hope to be stronger
That beauty can smolder
A stage and a curtain, that nothing's for certain
Oh these years have been hard on my bones
What this world has brought me
What this world has taught me
Senseless spinning, never tie instead of winning
Ice cream for licking, the clock's always ticking
No one is free, someone must have a key
Oh this world has been hard on my bones
All this time I'd been seeking my own
Oh this road has been hard on my bones
What this love has brought me
What this love has taught me
Patience in battle, who's in the saddle
Joy and despair, that I really do care
Uncertain desire the risk in going higher
Oh this love has been hard on my bones
What this God has brought me
What this God has taught me
Passion and grace, how to stand in one's space
Laughing at lilies, what truly fulfills me
Death on a cross, it was I that was lost
Oh this God has been life to these bones
Oh this God has been life to my bones
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Skinless
