עשיתי תאונת דרכים, אני אשמה, אני גם אשלם על הפחחות כמה אלפי שקלים שירוקנו לי את החשבון לחלוטין. אין הכנסות, "כתר" דחו את הספר שלי, וכצ'ופר, ככה קצת כדי לתבל את הכול, המאפרה הנאמנה שלי זה חמש שנים נפלה והתנפצה לרסיסים.

יום כלבבי.

לילה טוב. אני את היום הזה גמרתי.

לא קיבלתי את העבודה במתנ"ס.

ישבתי מול AllJobs ושלחתי קו"ח ללא שליטה. עבודה החל משמונה בבוקר? הולך. דרוש אופיס על בוריו? לא יודעת אקסל, אבל שיהיה. שלחתי ל-34 משרות. בדפדוף מהיר על העבודות שבחרתי, מאוחר יותר, נחרדתי לגלות משרות של שיווק ומזכירות אצל עורכי דין. מה חשבתי לעצמי?

הטלפון לא מצלצל. אחרי תקופה סוערת ומלאה התרחשויות ותהפוכות, מגיע השקט הבלתי נסבל. השקט שמעוות ומחולל את הנפש, ומעניק משמעות חדשה למינוח "חוסר אונים". אין הצעות למשרה, ובעצם אני גם לא רוצה. להתרוצץ שוב מריאיון לריאיון, לנסות להרשים, להתחבב. לחפש חנייה. כל התהליך הבלתי נסבל הזה, כל התהליך הזה שמאמלל אותי - ורק בכדי למצוא, וגם זה בגדר האולי, משרה ששוב לא תתאים כי א' וב' וג'.

התחקירנית טרם התקשרה. ספק אם תתקשר. ביום שני וודאי לא אמצא את תמונתי ב"לאישה". הראומטולוג בוודאי לא יאשר את הפיברומיאלגיה שלי ביום חמישי. רואה שחורות. יושבת מול מסך המחשב, משתינה כל חמש דקות, מעשנת בשרשראות ומתבוססת ברחמים עצמיים. הו, כמה רחמים עצמיים.

אין לי אנרגיות. נגמרו לי הבטריות. אין לי למה לצפות. אין לי סיבה לקום לבוקר חדש. אפילו עבודת החונכות אליה התקבלתי לא מצליחה לספק אותי. האם אי פעם ארגיש מסופקת?

אין. אין כלום. פסימית, כהרגלי. מדוכאת. אני רוצה לישון, ולא יכולה.

(אם מישהו מעוניין להגיב בכל זאת, מוזמן לעשות זאת בפוסט האחרון הפתוח לתגובות)

לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו תחנת רכבת. אנשים נכנסים אליה, אנשים עוזבים. הם עומדים בתחנה, ורק ממתינים לרגע בה יעזבו ויעלו לרכבת המיוחלת. כאילו הרגע בו יעזבו הוא זה לו ייחלו כל העת. אנשים באים והולכים. אנשים נכנסים אל תוך חיינו, ואז נעלמים. את מקומם יחליפו אחרים, וגם הם יעזבו. תחלופה שוטפת. מתוקתקת. הרכבת - היא תמיד מגיעה. לפעמים אני כמו מתבוננת מהצד, מקווה שהאדם הממתין יחליט שלא לעלות לרכבת. שיישאר עוד קצת. שייתיישב לקרוא עיתון, או לסדר סידורים אחרונים. אבל כמו כולם, גם הרכבת שלהם תגיע. ובסופו של דבר הם יעלמו, ואל אותה תחנה לעולם לא ישובו. לעיתים התחנה נותרת מיותמת מאדם, ופסיי הרכבת דוממים. שתיקה אופפת את האוויר, ורק השעון אינו עוצר מלכת.

הם מותירים מאחור כוס שתייה, או פחית מרוקנת. יותירו בחיינו סימן לכך שהיו, ואינם עוד. כעת הם במחוזוות חדשים. לנו נותר רק להביט בצלקות המצטברות, ולאסוף את האשפה שהותירו מאחור עוברי האורח.

ריק. ועוד ריק. ועוד ריק. ריקנות שממלאת אותי מבפנים. הפרדוקס המוכר עד כאב. החיפוש אחר האינטראקציה עם בני אנוש - והרצון לברוח ממנה כשהיא מגיחה אל תוך השקט הסוער. הבלבול הזה. מגששת באפילה אחר מפתח, כחיפוש מחט בערימת שחת, אחר דבר מה - גשמי או רוחני - שיפטור אותי ממשא הבדידות שאני נושאת על כתביי ובליבי. גם מאות הכניסות בשתי היממות האחרונות לא פוטרות מהעיקצוצים וחוסר השקט, ולא למעלה ממאה התגובות. הרי הם עוברי אורח, כולם. מסמלים באופן ניאות את האנשים בחיי - מגיחים לרגע ונעלמים חיש קט. נבלעים אל תוך דפיי העבר. ההיסטוריה.

קיימים אנשים שאוהבים אותי. אני יודעת. אז למה אני מרגישה כל כך לבד? ולמה אני מרגישה פתטית כל כך?

ריקה. ריקה ריקה. ממלאת את הבטן הרעבתנית בעוגת השוקולד האסורה של אמא. במקום לנסות ולהוריד את עשרת הקילו שהעליתי, אני זוללת עוד ועוד. רק לסתום את החור הזה. לסתום את החור הזה. הוא דולף.

אני עוברת בין כתובות הדואר השונות. "אין הודעות חדשות".