כאשר ניידת משטרתית ואמבולנס פקדו את ביתי, ידענו אמא ואני שאסור לי התאשפז במחלקה הפסיכיאטרית. סיכמנו בינינו שלקחתי עשרה כדורי נומבון (כדור שינה חזק) בכדי להירגע מהתקף חרדה קשה ולישון, כאשר האמת היא שחצי שעה קודם לכן - לקחתי את כל הכדורים שנותרו אצלי בחדר -כשלוש מאות כדורים מסוגים שנים,  ואף למעלה מכך. שולחני הקטן עתה התפאר בערימות עירומות של טאבולות ריקות מתוכן. הטריגר שהפך את עולמי באופן מחליא הוא אמי, שגנבה ממני שוב, בחרף להפצרותיי ובקשתי הנרגשות אליה מחשבון הבנק שלי -  שלוש מאות שקל, כך טוענת - אך הגירעון הוא גדול בהרבה יותר. לאחר התקוטטות פיזית עם אמא וצרחות מפי שתינו (עד שכאב לי הגרון), הסתגרתי בחדר והתחלתי נוטלת אט-אט את מצבור התרופות שחסכתי. טלי, הפסיכולוגית שלי, שיתפה את אמא ואת המשטרה. עתה שלחו כבר ניידת משרה ואמבולנס לביתי בכדי להעביר אותי לאשפוז בחדר המיון של תל השומר.

לאחר שהבטיחו כי איש לא יאשפזני בלא הסכמתי, הסכמתי לנסוע עם הפרמדיקים לחדר המיון, שם חיכתה לי מילה. "את חייבת להירעות רעננה, עירנית, מחוייכת וחיונית", הורתה אמא, ואני מודה שבתחילה העמדתי פנים לא רע. הבעיות החלו כשדיבורי החל נפגם (דיברתי בצורה מאוד לא ברורה וקוהרנטית, גמגמתי וקרטעתי. לו היה לי שקל על כל פעם שנזרק אליי אמש "דברי ברור, אני לא מבינה אותך!", יכולתי לפנק את עצמי בכמה מסאז'ים טובים. לא רק שדיבורי נפגם, אלא גם שיווי משקלי, ומצאתי את עצמי נופלת אל הרצפה באופן נשנה וחוזר. אמנם הקאתי בבית בפקודת אמא - אך רוב הרעלים עוד נשתמרו בגופי והקשו עליי לתפקד, להעמיד פנים שהכל בסדר. הועברתי לאחר כשעה למחלקה הפנימית, שם ניסיתי לחולל נס ביכולת השווא שלי, התחננתי על שלא תאשפזני הפנימאית, אך היא היתה בשלה - עקשנית, קשה וגסה - "אני מאשפזת אותך, ונגמר הסיפור!". לא הייתה לי ברירה. נאלצתי לבלות את הלילה במחלקה הפנימית. לא ספרתי את מספר הפעמים בהם העירו אותי בלילה למטרה זו או אחרת, אך הדבר לא הפריע לי, משום שידעתי שמיד לאחר שיעזוב האח התורן שמדד, דופק ולחץ דם וחידש אינפוזיות ארדם מיד בחזרה. כאשר הגיע האח התורן וקרא בשמי, התפלאתי לנוכח הקירות הלבנים שמולי. דקות ארוכות לא הבנתי היכן אני, ובתנועה אוטומטית, ללא דבר בידיי, הגשתי את האצבע ואת האמה השמאליות שלי מול שפתיי - התכוונתי לעשן, ולא היה ברור לי מה אני עושה. השיא הגיע למחרת הבוקר, כששאלתי את אמא מדוע לקחו לי את המחשב הנייד והבהרתי לה שאני רוצה אותו חזרה, היא רק הביטה בי בעיניים דומעות ושתקה. המשכתי לשאול. "מיקי...", היא מתאוששת ומשיבה - "המחשב שלך בבית." - "לא, הוא כאן! הרי הייתי איתו!". דקות ארוכות עברו עד שהבנתי - הזיתי. הזיתי את הימצאות הסיגריות, והזיתי את המחשב הנייד. הרכנתי את ראשי בבושה. עוד לפני כן, באמצע הלילה - שוב איבדתי את הסוגרים על מכנסיי, ועשיתי במיטה. אחות רכה תמכה בי כאשר לא מצאתי ידי את הכוחות לצעוד ולא צעד אחד, והלבישה אותי בפיג'מה נקייה. אני לובשת אותה ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת לכם. או לעצמי.   

יום לפני כן, התפטרתי מתפקיד החונכת. חיי יהוו עדי - לא הייתי מסוגלת. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם החולים - ולא הצלחתי להתמודד עם עצמי. בסוף כל יום עבודה הייתי חוזרת עם התקפיי חרדה מאסיביים, חרדה מיום הטיפול הבא. קשה לחיות חלום במשך שנים - להיות מטפלת - ולגלות שלפחות לעתה - אינך בנוי אליו.  רגשית. אני מרגישה כי אכזבתי את עצמי, את הבוסית שלי וגם את מטופלים ומשפחותייהם. אני יודעת שיש לי עוד זמן, ושאולי בעתיד אחליט להשקיע יתר בפן האקדמאי, במקצוע הפסיכולוגיה, והלואי ויכה אותי ברק כאן ועכשיו אם אשקר ואומר שאיני חושבת שיש לי את היכולות לטפל באנשים. אני יודעת שאני יכולה. יכולה, אבל לא כרגע. אני מרגישה שאיכזבתי גם את טלי ואת דובדבניל, שדחפו אותי ועודדו אותי במהלך כל החודש האחרון. אך אני יודעת אם אקבל את המשרה בסוכנות הדוגמנות ממילא לא אוכל לשלב את השניים - טיפול וצילום. לא משנה כמה עייפה ורצוצה ארגיש במהלך יום צלום - ארגיש מרוצה ומשתוקקת לעבוד על הצילומים. כאשר אני חוזרת, כאמור, מיום עבודה בחברת החונכויות - אני נאלצת להתמודד עם כוחות מותשים, תיסכול ורצון עז לבעוט במטופליי. לו הייי נשארת - הייתי עושה להםעוול, מן הסתם. הייתי חייבת לברוח משם.

בחרתי את הדרך הקלה - וברחתי. איני גאה בעצמי כלל וכלל. נהפוך הוא - אני מאוכזת מעצמי עד עומקיי נשמתי.

בעיה נוספת היא שצילום, מהנה כל האפשר  - גם טומן בחובו תסכולם שונים ומשונים. לכל דוגמנית אני צריכה לתאם עם בעלת הסטודיו (המקסימה) שלי, עם המאפרת ועם מעצבת השיער. במהלך החורף אצטרך לצלם בסטודיו ובסטודיו בלבד - וזה האחרון לא יספיק לי. אני חייבת למצוא סטודיו נוסף, זול יחסית. בנוסף, עליי לפרסם מודעה המחפשת אחר מעצבת שיער - כי עם אחת אי אפשר לעצב. יש לי צבא של מאפרות ומעצבת שיער אחת. נהדר...

כרגע, בתור פרילאנסרית, יש לי לפחות חמישה או שישה בוקים לצלם כרגע. הביטולים...אחת כבר ביטלה. אומר לכם - אין דבר מעצבן, מתסכל ומעליב יותר מאשר לקוחה שמבטלת. אין, פשוט אין.

אני ממתינה בדריכות לטסט הבא והקובע שלי, אשר יתקיים ביום חמישי הקרוב. ביום ראשון שלאחר מכן אקבל תשובה סופית. אלוהים, אני זקוקה לעבודה הזו כמו אוויר לנשימה. בבקשה, עשה שבעל הסוכנות לא מנצל אותי כדי להשיג עוד בוקים לבחורות, שהא באמת באמת רוצה להשקיע ב ולקבל אותי אל חיק סוכנותו.

2:23 דקות. אין לי תרופות. במהלך הלילות הבאים אני משערת בנפשי שאעבור גמילה. גם זה לא יהיה בדיוק קל...

לפני כחמישה חודשים, כאשר התקבלתי לעבודת חונכות לפגועיי נפש, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה. הנה, לראשונה בחיי מזה שנות כמיהה ארוכות בלטפל בפגועיי נפש, הגיעה ההזדמנות. ההזדמנות לגעת בנפשו של אדם פצוע, שותת דם, כואב ומצא לחיבה ולאהבה, ההזדמנות להשפיע, לעזור, לשנות.

כיום, כחודש לאחר שהתחלתי את עבודתי עם פגועיי הנפש, בועה מתנפצת לה. הכמיהה המונומנטלית בצורת חלום שינתה את פניה. כעת אני מבינה - טיפול בנפגעי נפש הוא לא טיול בשדה שושנים - אלא עבודה קשה, מתסכלת, מייגעת ומתישה במיוחד.

ידעתי שאני לוקחת על עצמי אתגר רציני כשלקחתי לידיי את הסכיזופרן. למעשה, אין הוא אך סכיזופרן - אלא גם אוטיסט (PDD חמור) ובעל פיגור. העבודה עם הסכיזופרן מייגעת. אין הוא יודע לקשור את שרוכיי נעליו, אין הוא יודע לגרוב גרביים, ואין לו את המיומנויות הבסיסיות ביותר. הוא מחטט בפחיי אשפה ואוסף זבל מהמדרכות. הוא שומע קולות בראשו, קולות של שוטרים אשר בהזיותיו אוסרים אותו ומתעללים בו. שיחה טיפוסית עם הסכיזופרן מתנהלת בערך כך:

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "אני מפחד מהשוטרים. מה הם יעשו לי?"

אני: "שום דבר. הם לא יעשו לך שום דבר".

סכיזופרן: "מה הם עושים?"

אני: "הם מטפלים באנשים רעים. אבל אתה לא איש רע".

סכיזופרן: "הם יקחו אותי לבית הסוהר?"

אני: "לא."

סכיזופרן: "אז מה הם עושים?"

אני: "שום דבר."

סכיזופרן: "אני מפחד".

אני: "ממה אתה מפחד?"

סכיזופרן: "שיקחו אותי לבית סוהר".

אני יכולה להמשיך ולהמשיך, אבל הבנתם את הרעיון. וכך, שעתיים שלמות. אמו של הסכיזופרן אינה מעוניינת בו בביתה, והאב נראה שאינו בקו הבריאות הנפשית, גם הוא. לאחרונה עבר הסכיזופרן להמציא סיפורים על גמדה כלשהי, ספק אמיתית ספק דמיונית. ובמשך שעתיים שלמות אנחנו חוזרים על עצמנו באופן מתיש ומייגע. נראה שהסכיזופרן קולט את דבריי - אך אז שב לעסוק באובססיות המטריפות את מנוחתו. לזכותי תיזקף העובדה שכבר הצלחתי ללמד אותו לשטוף ידיים לאחר שהוא הולך לשירותים, וללמד אותו שלא לחטט באפו. אין לי מושג אם הוא ממשיך לקיים את דבריי בעת שאיני עימו. הוא מזהה אותי, וחושש, במסגרת חרדת הנטישה שלו, שאעלם. לאחרונה אושפז במחלקה הסגורה לאחר שתקף את אימו, וזו האחרונה עייפה מלטפל בו. גם בית החולים אינו מעוניין בהישארותו - עתה, משאינו תוקפני עוד, אין לו עוד מה לחפש במחלקה. במסגרת ביקוריי אותו במחלקה הסגורה נתקלתי במטפליי לשעבר - אותן האחיות העוינות והרופאים שטיפלו בשעתו בי. בגאווה רבה הצגתי את עצמי לפנייהם, וסיפרתי כי כיום אני מטפלת, בעצמי.

בינתיים, שוחרר הסכיזופרן לביתו, וכעת אנו דנים באופציה להכניס אותו למוסד סיעודי, הוסטל. עוד ארוכה הדרך עד שיימצא עבורו ההוסטל המתאים עבורו ועד שאכן יועבר לשם, ואילו אז ייפרדו דרכנו.

את ילדת הזאבים פגשתי לראשונה אתמול בבוקר. המטופלת השנייה שלי. במבט ראשון, כאשר היא בחברת אימה, נראה כי היא מתקשרת ומטיבה לדבר. היא שואלת אותי שאלות הגיוניות, אך נראית ביישנית ומוזנחת במיוחד. ילדת הזאבים גדלה במשפחה פתולוגית במיוחד, כאשר הוריה, לאורך התבגרותה, הזניחו במידה פושעת את קשריה החברתיים והתמקדו בהשכלתה. כל דבר מעבר להשכלתה של ילדת הזאבים נחשב ל"מיותר". וכך היא היום, מנותקת לחלוטין מסביבתה. מדובר בילדה מחוננת אשר מתחילה מכינה באוניברסיטה - אך השעתיים הראשונות עימה מספרות סיפור קשה וסבוך. לרוב היא מתנתקת, בוהה בחלל, מוצפת בגירויים שמסביבה ופורצת בצחוק הנובע כנראה ממבוכה כל כמה דקות. חרף ניסיונותיי לנהל עימה שיחה, ילדת הזאבים חיה בעולם אינפנטילי משלה.  במהלך הפגישה כולה הוציאה אולי חמישה משפטים - כולם קשורים בצורה זו או אחרת למין. תחילה שאלה אותי: "את חושבת שהמפורסמים של הוליווד מזיינים מהצד?". לאחר שאלה שאותי מהי "נטייתי המינית", וחקרה עם מי ממפורסמי הוליווד הייתי שוכבת. לעיתים גררה אותי לסיבובים חסרי מנוח סביב הקניון, ואילו לעשר דקות בודדות הצלחתי ליצור עימה קשר כאשר חיפשנו קליפס צבעוני לשיערה המוזנח. לדקות היא דיברה ככל אדם בריא - אך גם דקות אלו נסתיימו להן והיא חזרה לשקוע בעולמה הפנימי. רגעים נדמה היה כי אינה מודעת כלל לנוכחותי, למרות ניסיונותיי השבים וחוזרים לדובבה. לעיתים השתיקה אותי באגרסיביות מה - "שקט, אני מקשיבה לשיר" - ואילו אני נאלצתי לשתוק. לכשהגיעה השעה להחזירה לאמה - לא הסבה אליי את מבטה כשנפרדתי לשלום, כאילו כלל לא הייתי שם.

אני מבינה היום כי עבודה רבה לפניי, במיוחד עם ילדת הזאבים. דובדבניל וטלי מנסות להרגיע את חששותיי ומועקתי, מדגישות כי לוקח לעיתים שבועות ואף חודשים עד שמצליחים ליצור קשר מינימלי עם המטופל. ואילו אני, קצרת רוח וחסרת סבלנות, תוהה אם ביכולתי לחכות, לנסות, לעבוד קשה ולעמול על מנת לבנות קשרים עם אלה המנותקים לחלוטין מכל מגע אדם.

אין עבודה המתישה יותר מעבודה טיפולית. משעתיים בודדות אשר במהלכן אני נותנת את כל כולי, משקיעה, משתדלת, מנסה - אני חוזרת מותשת לחלוטין. מותשת ברמות שמפחידות אותי. בשבוע הבא, לראשונה, יש לי את הסכיזופרן ואת ילדת הזאבים באותם ימים, בזה אחר זה. יהא האל עדי - איני יודעת כיצד אשכיל להתמודד. הקושי הפיזי, הקושי הנפשי, התשישות...אני חייבת לקבל את כל מטופליי (גם השלישית שכבר יועדה לי) באותם יומיים - שכן את שאר הימים אני רוצה להקדיש לצילום. השבוע הבא ריק מצילומים, ואולי טוב שכך. ממילא אזדקק לכל כוחותיי עבור מטופליי. כיצד יראה העתיד, ומה הוא טומן בחובו - את זאת אינני יודעת. אני רק מקווה שיש בי את הכוחות להתמודד.

אז...זהו. חמש דוגמניות יפהפיות מוכנות ומזומנות ואפילו מתואמות, ועוד שלוש ממתינות בתור - עד שהמאפרת השנייה שפנתה אליי בכוונה לעבוד איתי (בינתיים, אפילו הספקתי להשיג מאפרת מקצועית ומעצב שיער! ) תאשר שהיא אכן רוצה לעבוד איתי, ואז נוכל לקבוע מועד לצלם גם אותן. ביזי-ביזי!

את הימים האחרונים הקדשתי לעבודה, ולעבודה בלבד. עמלתי בפרך לפרסם מודעות, להפיץ את השמועה - ומתנדבות אינסוף התדפקו על דלתות תיבת הדוא"ל שלי בבקשה שאצלמן. הרבה טלפונים עם המאפרת, שיחות עם דוגמניות, שליחת אי-מיילים...החלטתי לנסות ולעזוב את רעיון העבודה מטעם הביטוח הלאומי ולנסות את מזלי בעולם הדוגמנות. מצד אחד אני חושבת לעצמי - אלוהים, כמה שטחי מצדי. ומאידך, אני חושבת - זו האומנות שלי. זו התשוקה שלי. זה מה שאני אוהבת לעשות - לצלם. וטפו-טפו-טפו - אם הצילומים הבאים עליי לטובה יהיו מוצלחים ואצליח למשוך דוגמניות/ים להצטלם אצלי בתשלום - יספיקו יומיים של עבודה בחודש כדי להכפיל את המשכורת שהוצעה לי בביטוח הלאומי. יותר מיומיים בחודש (ולזה ידאג מנהל הקמפיין שלי בגוגל) יכולים להוות לי הכנסה של אלפיי שקלים בחודש. אני מתרגשת, וקיימת גם חרדת ביצוע. מה אם לא אצליח להפיק את המיטב שבי? מה אם התמונות לא יצאו טוב כפי שאני רוצה שיצאו? מה אם לא אעמוד בקשיים הפיזיים הכרוכים בצילום ארבע שעות ביום? הרבה פחדים, ללא ספק - אבל גם התרגשות גדולה לצידם. אני מקווה לטוב, ומקווה שאתם מקווים לטוב למעני, גם כן

אני מתנצלת על כך שלא פקדתי את בלוגייכם בשבוע האחרון - השבועיים הבאים עומדים להיות מטורפים מבחינת לוח זמנים - אך בהחלט אשתדל לקפוץ לבקר ולהראות קצת יותר נוכחות.

אחלו לי בהצלחה!  בהחלט אזדקק לה.

לאחר שקיבלתי אתמול מרובי דרישה (דרישה!) למצוץ לו - החלטתי לוותר על העניין. לא בשבילי.

ולנושא העיקרי:

הערב, לאחר חודש של עבודה, אני מתפטרת. כלו כוחותיי. את המכתב הבא שלחתי ל"שומר מסך" עם אמנון לוי בערוץ 10, לאורלי וילנאי וגיא מרוז, לכלבוטק, ולסיום - לארגון אמון הציבור, בתקווה שאשים קץ לפארסה המתרחשת ושעומדת להיפסק לאלתר - לאחר שמחר אתקשר לבתי החולים המעורבים עם ה"עמותה" ואספר להם את האמת אודת ה"עמותה" עימה קשרו קשר בתמימותם.

"שלום לכם,

אני פונה אלייכם באשר לנושא שמטריד אותי עמוקות, ומבקשת את עזרתכם בנושא.

מזה כחודש שאני מועבדת בעמותה בלתי חוקית, כזו שאינה רשומה בשום מקום ליגלי ומרוויחה כספים בלתי חוקיים על גבם של נפגעיי תאונות דרכים אומללים שמתקשרים אלינו - אליי, המוקדונית היחידה במוקד - לבקשת עזרה כאשר הם מבולבלים ואינם יודעים לאן ולמי לפנות.

הכול מתחיל באדם ששמו (ככל הידוע לי) ש.ה, אשר משתפת איתו פעולה בחורה בשם נ.ג. במסווה להענקת עזרה והכוונה לנפגעיי תאונות דרכים וע"י פרסום מספר הטלפון של "העמותה" בבתי החולים איכילוב, השרון ובילינסון, חותרים ש' ונ' למטרה אחת, ומטרה אחת בלבד: לקבוע לנפגע פגישה עם עו"ד ספציפי שאיתה עובדת ה"עמותה". אחוז מהכספים אשר מקבלים נפגעי תאונות הדרכים אשר זכו בתביעה מגיע ישירות לכיסם הפרטי של ש.ה ונ.ג - ולכך, כמובן, אין הנפגעים מודעים. בשעת שיחה קיבלתי הוראות מפורשות כיצד "להחליק" את דרכי אל נושא שכירת העו"ד, וזאת תוך שדורשים ממני לספר כי אני עצמי נפגעתי בתאונת דרכים וטופלתי ע"י העו"ד - ושהוא הצליח להוציא לי למעלה ממאה אלף שקלים על כאבי גב בלבד בעקבות התאונה שלי - דבר שהוא, כמובן, שקרי ולא נכון, ומטרתו לפתות את הנפגעים להגיע לפגישה עם עורך הדין.

יש לציין כי דגש רב מושם ע"י ש' על כך שאסור לי להצביע על כל קשר בין עורך הדין לבין העמותה - אני אמורה לשקר ולומר שאני מפנה אל עורך הדין מטעמי האישי בלבד ומשום שקיבלתי "יחס כה חם ומקצועי" ושהעמותה אינה מודעת לכך - כאשר היא למעשה הגורם המפנה.

חשדנותו הרבה (שלא לומר עד כדי פראנואידיות) של ש.ה מביאה אותי לחשוד שמדובר בעבירות חמורות - למשל, הוא משנה את שמו בכל סיטואציה. עורך הדין מאמין, בתמימותו, שלשקד קוראים ל.י (ועל כך נודע לי רק ביום שבו הלכנו אני וש' לפגוש את יובל. ש' הסביר שבצבא היה מסתערב, ושמסיבה זו הוא חשדן ופראנואיד עד היום ואינו בוטח באיש, גם לא בכדי לחשוף את שמו האמיתי. באותו הרגע האמנתי לו, ואף חשתי כלפיו חמלה. באותו היום שמעתי מחברתי כי כבר שמעה על תירוץ ה"הייתי מסתערב" - וכי בתירוץ זה משתמשים תכופות בעולם העסקים הבלתי חוקיים), ואילו בבתי החולים מציג את עצמו שקד כש.י. נתבקשתי, כמו כן, לשקר אודות הימצאות מקום העבודה (תל אביב, שביט 3) - כאשר העבודה שלי מתבצעת מהבית. מכיוון שעבודתי מתבצעת מהבית ובסביבת מחשב - מצפים ממני ש' ונ.ג שאשאר בבית (הם הביעו כעס ומורת רוח בשבוע שעבר, למשל, כאשר "העזתי" לצאת החוצה ולחגוג את יום הולדתי עם חברה מבלי להודיע להם על כך מראש!) - ומשלמים לי לא על זמינותי (24/7) - אלא על דקות השיחה שלי. כמו כן וגם, בניגוד לחוק - לא קיבלתי תשלום בעבור הכשרתי.

תלוש משכורת לא קיבלתי (כאמור, כי העסק עובד בצורה בלתי חוקית) - המשכורת שלי הועברה אליי באמצעות העברה בנקאית.

בידי צילום ההעברה הבנקאית, אי-מיילים וס.מ.סים מפלילים, ואף חוברת הסברה - כולם מהווים ראיות לביצוע הפשעים שמבצעים ש.ה (אם זה אכן שמו האמיתי) ונ.ג. בשמחה רבה אעניק את עדותי ואת כל החומרים המפלילים לידיכם, אם רק תסכימו לחשוף את המרמה ואת מסכת השקרים והרמאויות של אחד' ש.ה בתוכניתכם. 

יש לציין כי אני יודעת על עסקים אחרים שבהם ש.ה מעורב - ולא אתפלא גם הם פועלים באופן בלתי חוקי.

אנא - למען כל נפגעיי תאונות הדרכים שרומו וכנראה ימשיכו להיות מרומים ע"י ש' ושותפתו נ' - עזרו לי לחשוף ברבים כיצד מנצלים השניים את תמימותם של נפגעיי תאונות דרכים ומרוויחים אחוזים נכבדים של כסף על גבם.

שמי מיקי, ומספר הטלפון שלי הוא -. אנא מכם, אני מבקשת בכל לשון של בקשה - עזרו לי לחשוף את מעשי המרמה של ש.ה ונ.ג, ולהגן בכך על נפגעיי תאונות הדרכים שמגיעים לבתיי החולים השונים.

אשמח לשמוע מכם, בכל יום ובכל שעה - ובמהירות האפשרית!

תודה לכם,

מיקי"  

עכשיו אני מקווה לשני דברים: הראשון מביניהם הוא למצוא עבודה נורמלית (לאחר שאקבל את משכורתי - ותאמינו לי, אקבל גם אקבל), והשנייה - לחשוף את מעשי המרמה של ש' ונ' ברבים. שיירקבו בכלא, אמן!  

ולשם שינוי, חדשות משמחות: התקבלתי לעבודת החונכות! בקרוב, כנראה, אתחיל. המשכורת הראשונית היא משכורת רעב - אך ככל שארבה לקחת מטופלים תחת חסותי, כך ארוויח יותר. שיהיה לי במזל טוב!

(בינתיים מחפשת עבודה חלקית זמנית בשילוב עם החונכות, עד שאוכל לקבל יותר מטופלים)

עדכון 1.7.09:

במזל טוב ובשעה טובה אני שמחה להודיע:

התפטרתי!!! 

כצפוי, זה לא היה קל - אבל דובדבניל שלי, שבביתה הייתי בעת שהגשתי את התפטרותי - עזרה לי והדריכה אותי במהלך כל אותן ארבעים דקות של שיחת התפטרות (שמתוכן ניתן לומר שאני דיברתי במשך שלוש דקות, ואילו ש' 37...) - ועל כך תודתי האינסופית והוקרתי לה! אוהבת אותך, מותק!

לא נשברתי. בקול צלול ותקיף הודעתי: "אני מתפטרת". לרגע קט נדמה היה שש' מקבל את ההתפטרות ואף ציפה לה (אין לשכוח שעם העו"ד, יובל, דיברתי קודם לכן על התפטרותי הקרבה וממשמשת...) - אך במהרה הגיעו הנאומים חסרי כל השחר והתכלית - וגם האיומים. "ש', זה נגמר", ניסיתי להוריד אותו מהקו. "קבל את זה. די, נגמר. התפטרתי, זה סופי, אין על מה לדבר". "אבל למה לא אמרת כלום!" תקף ש'. למה לא אמרתי כלום? הייתכן שש' שכח את כל אותן הפעמים שהתנצחנו בטלפון אני והוא או אני ונטלי על מקרה כזה או אחר? באמת מפתיע אותו שאני מתפטרת? "אז את עושה לי דווקא?", התעקש. "בסדר גמור, מיקי, אם את רוצה לשחק משחקים, נשחק משחקים. גם אני יודע לעשות דווקא". "מה אתה אומר?", שאלתי. "אתה מתכוון לא לשלם לי? יפה. נתראה בבית דין לדיני עבודה", איימתי בחזרה. ש' התקפל במהרה - הוא הרי יודע שהוא אינו יכול להרשות לעצמו להופיע בבית משפט לדיני עבודה - העסק שלו אינו קיים!!! "לא, מיקי, אני אשלם לך את מה שמגיע לך, אני רק אומר ש..." (ופה מגיע נאום שלתוכו לא הצלחתי, ולבסוף גם לא ניסיתי להשחיל מילה). "ש' - תבין דבר אחד. אני לא חתמתי איתך על שום חוזה. לא נאמר לי דבר על התראה של שלושים יום מראש - ולא, הדבר אינו מופיע בחוברת ההסברה, כפי שאתה מנסה לטעון (שקרן שכמותו. עלוב. פתטי...). אני מתפטרת לאלתר. את מכשיר הטלפון והמטען תקבל ברגע שאראה חיוב בחשבון הבנק שלי על 91 השעות שעבדתי ועל 32 התיקים שסגרתי. ש-לום!". ש' המשיך במסע ההפחדות שלו - את לא תמצאי עבודה טובה ומתגמלת כמו זו (הא!!!), מחרתיים את עלולה למצוא את עצמך בלי עבודה - בלה בלה בלה. "ש'", אמרתי לו, "מחר אני מתחילה משרה מלאה. ולמען האמת, אם לבחור בין העבודה שאתה מציע לבין להיות מובטלת - הייתי בוחרת בלהיות מובטלת".

נראה, נראה אותו מנסה לא לשלם לי.

כמובן שהעניין לא נסגר בזאת. ש' ונטלי דפו-קים ק-שות! יש להם נפגעים משלושה בתי חולים שמתקשרים - ואין מענה! אחח, תחושת הנקמה המתוקה שכבר זורמת בעורקיי...את הס.מ.ס הבא קיבלתי כעשר דקות לאחר שהצלחתי, סוף כל סוף, לסיים את בילופיי הפה של ש' - וממנו, כמובן, התעלמתי:

"את עושה טעות נוראית. אבל זאת זכותך. לא תמצאי עבודה נוחה ומתגמלת כזאת. ובקשר ליחסים בינינו אם היית אומרת משהו הייתי מבין ומתייחס לזה".

יאללה-יאללה, לך חפש.

אחרי עשרים דקות (הזמן שלקח לש' ולנטלי לגייס כוחות ולטוות אסטרטגיה), אני מקבלת טלפון מנטלי. כמובן, לא טרחתי לענות. היא השאירה הודעת ס.מ.ס, שגם ממנה, מיותר לומר, התעלמתי:

"היי, שמעתי שסיימת לעבוד. רציתי לאחל בהצלחה, דברי איתי כשתתפני".

בטח שאדבר איתך, נטלי, בטח. מה שתגידי.

הסאגה הזו טרם הסתיימה. אני עוד צופה טלפונים מש' ומנטלי - אך אמשיך לעמוד על שלי ולדרוש את המשכורת שלי. וכאמור - נראה. רק נראה אותו מנסה לא לשלם לי.

עדכון 2.7.09:

אמש, בעצתה של טלי, על מנת להגן על עצמי (שהרי בשלב מסויים הייתי שותפה לפשע) - ניגשתי להגיש תלונה רשמית במשטרה נגד ש', נטלי ויובל (העו"ד) בגין הונאה. אז נכון, השוטר המטומטם שחקר אותי לא הביע התלהבות מי-יודע-מה והיה קצר-רוח בצורה משוועת נפש  ("תפסיקי להיות כל כך אמוציונאלית ותתמצתי! העיקר! התכלית!". אולי בגלל שהוא ממש, אבל ממש היה צריך לשירותים?), אבל הסכים איתי לפחות שמשהו בהחלט "מסריח" פה ושמדובר בהונאה חמורה. אם הכול יילך בצורה חלקה - התלונה צריכה להגיע למחלק ההונאה בימים הקרובים.

אחרי שהגעתי הביתה, הרגשתי מנותקת רגשית, מטעט המומה ממה שעשיתי - ומפוחדת. מפוחדת בעיקר משום שאני מפחדת מנקמה מצדו של ש' ואולי אפילו העו"ד. טרחתי לציין שאני חוששת לחיי, אבל השוטר הלא-סימפתי בעליל מיהר לבטל את חששותיי ב"נו, מה פתאום". אני רק יודעת שאם ולו שערה תיפול משערות ראשי - אתבע את הבן זונה ואדאג שיישב בכלא למשך שארית חייו.

כשעה לאחר מכן, אחרי שהגעתי הביתה, ש' דאג לשלוח לי תצלום מסך של ההעברה הבנקאית של המשכורת החודשית שלי, והגיע כדי לקבל את הפלאפון והמטען בחזרה.

אמא שלי, שלא בידיעתי, יידעה את השמוק (אבא שלי) בכל הסיפור, וגם סיפקה לו שמות. עם כל השנאה שאני חשה כלפיו - חברים במשטרה עדיין נותרו לו, כך שהוא יכול להיות לעזר. היום יברר על עברו של ש', ויידע אותי בממצאיו.

אמא'לה. עשיתי את זה. הגשתי תלונה במשטרה. קשה לי להאמין, עדיין...

המשיכו לעקוב...