אני יכולה רק לומר, כהקדמה קצרה, שהפוסט הזה "מתבשל" בתוכי כבר למעלה משמונה חודשים. מה טוב (אם ניתן להשתמש במילה "טוב") שניתנת לי היום, יום עצוב נוסף למדינת ישראל שהופכת אט-אט למתחם קרקס עצבני - ההזדמנות להביע את דעתי על נושא שבער בעצמותיי זה מכבר.

אני מתנצלת מראש בפני כל מי שעשויה להיפגע, פמיניסטית או לא - ומבטיחה שלא זו כוונתי. הטון הנחרץ שלי נובע מתוך זעם - ולא מתוך חוסר כבוד ו/או הוקרה כלפיי מישהי ספציפית.

הרשעתו של חיים רמון, היום, הכתה בי בתדהמה. לא האמנתי לרגע שיורשע. הרי ידוע לכל היה שהתיק, הפעם תיק פלילי - היה תפור יפה-יפה למידותיו. אוסף ראיות ועדויות הצטברו בנוגע למניעים להפלתו של רמון - המתלוננת, ה', "לא באמת" רצתה להתלונן, משרד המשפטים רצה אותו בחוץ - וכן הלאה והלאה.

אבל לא על כך הייתי רוצה להתעכב. הייתי דווקא רוצה לצאת מתוך נקודת ההנחה (לשם פוסט זה, בכל אופן) שרמון אכן נישק את המתלוננת בצורה "בלתי הולמת" וכזו שלא ניתנה לו הסכמה לבצעה. יאללה. נניח.

אני שואלת -

אז-פאקינג-מה?


אז נישק אותה. עם הלשון. וואו!

אני יושבת כאן ותוהה לאיזה מקום הבאנו את המיניות - ועל איזה כס נאשמים הושבנו אותה. אני יושבת ודופקת את הראש בקיר ולא מצליחה להבין - לאן נעלם הקסם שבמיניות (כן, מיניות - בניגוד ל"סתם" רומנטיקה)? לאן נעלם היופי - לאן נעלמה הלגיטימציה הבסיסית של האדם להביע את מיניותו? מה קרה לאותם ימים בהם שריקה מעברו השני של הרחוב הייתה נתפסת כמחמאה, ו - "החולצה הזו מקסימה עלייך" הייתה מביאה לידי חיוך מבוייש ותו לא? מה קרה לימים בהם הרשנו לעצמנו אנו, הנשים - להיתפס, אבוי, כאובייקט מיני מבלי להרגיש ש"כבודנו חולל"? שמישהו יסביר לי, בבקשה - מה רע בהבעה מאופקת של יצר המין שלנו, הטבעי ובריא לכל דבר? ולו היה המצב הפוך - כמה מאיתנו, הבנות, היו נשלחות לכלא בעוון מעשים מגונים?

אני מאמינה לחלוטין בהיותה של האמת סובייקטיבית. במילים אחרות - לא אני היא שאקבע איזה מאורע יגרום לטראומה אצל אדם, ואיזה לא. מבחינתי - בחורה ששברה ציפורן - רמת סבלה יכולה לשוות לזו של בחורה שזה עתה נאנסה. זה נשמע רדיקלי - אבל המציאות, על כל צדדיה וגווניה - נתפסת על ידי כל אחד ואחד מאיתנו באופן סובייקטיבי לחלוטין. ועם זאת - מהו, איפוא, ההבדל בין ציפורן שבורה וחווית אונס?

הציפורן השבורה לא תתבע לדין את השידה בה נתקלה.


אונס לכשעצמו הוא, כמובן, מאורע קיצוני שמי כמוני יכולה להבין את משמעותו והשלכותיו המרחיקות לכת, אלה שלא ימושו לרגע מתודעת הנאנסת.

אבל אני לא מדברת על אונס. אני מדברת על נשיקה, על קריצה, על שריקה מעברו השני של הרחוב, על צביטה בתחת (כן, גם זה), על משפט מלוכלך - על פתיחת בלוג שכל ייעודו הוא להנציח את "הטראומה האיומה" (למישהו יש ממחטה?) שנצורה בכל אותן חוויות קשות מנשוא. על זה הייתה אומרת קרן מור: "אוי-יוי-יוי!".

כן, אני מזלזלת. אני מזלזלת ברודפיי-רייטינג שמנהלים בלוגים שכאלה תוך שהם מנצלים, נשענים ונתמכים על ידי תופעת העדר ("גם לי הציצו לתחתונים!!!") ויצירה של מן קליקה-אליטה-חברתית שהחברות בה שמורה לתועות-בדרכן, אלו שמצאו סוף סוף מסגרת חברתית שתעטוף אותן בחום ורחמים. שיהיה ברור - אני מבינה בהחלט את תחושת חוסר הנעימות הצורמת, אפילו, המתלווה לכל "מעשה מגונה" שכזה. אז אנחנו נשים, אז מגיע לנו, אז אנחנו דורשות כבוד, הכרה ושיוויון זכויות. בסדר. אבל מכאן ועד החרבת חייו של אדם? כי אלו אותם סיפורים בדיוק - אותם סיפורים שקראתי אז, כולי מצומררת - שהיום משמשים להפלתם הנצחית של אנשים כמו חיים רמון.

עם כל הכבוד לנו ולנשיותנו המקודשת - עד לאן נגיע? היכן נמתח הקו המבדיל בין אינטראקציה תמימה (כן - יש דבר כזה!) ובין פשע בל-יסולח? עד מתי נמשיך להשתמש במעמדנו כנשים ובכוחו ההרסני והטרנדי כל כך של הפמיניזם בכדי לעקור חיי אדם ומורשות?

אני מתנגדת נחרצות להצגת כל אי-נעימות קטנה יותר או פחות כאקט של אלימות ופשיעה. אני מתנגדת לניפוח וההוצאה מכלל-כל-פרופורציה של כל ביטוי מיניות מינימליסטי. אני לא מבינה היכן התחיל הכול - ואני מפחדת עוד יותר לחשוב על איך והיכן ייגמר - אם בכלל. אז נכון - רובנו לא רצות לתחנת המשטרה הקרובה בכדי לדווח על נשיקה שלא-בהסכמה. אבל כמה זמן יחלוף עד שנחליט להציב את אותה ה' ארורה כמודל לחיקוי? זה מפחיד אותי.

אני-עצמי נפלתי קורבן לאונס ולאקט של גילוי-עריות. ובתור שכזו - מעליבה ומרגיזה אותי השמת אותן זוטות באותה קטגוריה בה נכללים המושגים תקיפה מינית, אונס וגילוי עריות. מעליבה, מרגיזה ואפילו מגעילה. סליחה - כך פשוט אני מרגישה.

אני רוצה לסיים בציטוט מאמר שכתבה יוכי ברנדס על אודות פרשת רמון עוד בספטמבר אשתקד - מיד בתום הקריאה הכנסתי למועדפים - ואני מביאה אותו לכאן בעוד אני מגבה ותומכת בכל מילה ומילה.




בנות, הגזמנו

במשך אלפי שנות היסטוריה פטריארכלית נתפשו הנשים ככלי לסיפוק צרכיהם המיניים של הגברים. הן חוו ניצול מיני ואף התעללות במשפחה ומחוצה לה. התלמוד מספר על אשה שביקשה את הגנתו של רבי יהודה מפני בעלה, שנהג לקיים עמה יחסי מין שלא כדרך הטבע. לבו של רבי יהודה יצא אל כאבה של האשה, אך הוא נאנח בצער ואמר לה: בתי, איני יכול לסייע לך, התורה התירה לגבר להשתמש באשתו בכל דרך שיחפוץ. אף על פי שרבי יהודה היה גדול המנהיגים והמחוקקים בדורו, נבצר ממנו להגן על האשה. הוא היה שבוי, ממש כמותה, בנורמות של תקופתו. מערכת המשפט לא העניקה לו את הכוח להילחם בניצול מיני.

הכוח הזה, שנמנע מרבי יהודה הנשיא ומאמותינו בכל הדורות, ניתן היום בידינו, הנשים. החברה המודרנית על כל מערכותיה (משפט, חינוך, תקשורת ועוד) מאפשרת לנו לרדוף ולהעניש את מי שמנצלים אותנו ומציבה תמרור אזהרה חמור בפני אחרים, למען יראו וייראו. כמה חבל שאנו מבזבזות את הכוח הזה על דברים בטלים. כמה נורא שאנו מנצלות אותו לרעה.

חיילת צעירה מפלרטטת עם שר בכיר. היא מחבקת אותו ונצמדת אל גופו. הוא מנשק אותה על שפתיה. בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, הסיפור היה נדחק לשוליים התקשורתיים והשר היה מככב שלא בטובתו במדורי הרכילות. מערכת המשפט לא היתה מעלה בדעתה לבזבז את משאביה על זוטות כאלה.

נשיקה היא מעשה מקובל, במיוחד היום, באווירת הנשקנות שאנו מצויים בה. עד לפני עשר שנים היינו מסתפקים בברכת שלום חביבה, או לכל היותר בלחיצת יד אמיצה. נשיקות וחיבוקים נשמרו רק לאירועים מיוחדים או לאנשים אהובים. היום כולנו מתנשקים, כל הזמן, תמיד. בדרך כלל על הלחי, אך לעתים מישהו מנשק אותנו על השפתיים או לידן. זה קורה לנשים וגברים כאחד, אבל אני מתארת לעצמי שלנו, הנשים, זה קורה יותר. ואז אנו נבוכות, לעתים אפילו כועסות, ומחליטות להיזהר מהאיש הזה בפעם הבאה. זה הכל. וכי מה? שנרגיש מנוצלות בגלל נשיקה מיותרת?

נשיקה על השפתיים במהלך פלירט הדדי אינה מעשה מגונה, אינה הטרדה מינית, ובוודאי אינה עבירה פלילית. נשיקה כזאת היא לכל היותר מעשה של חוסר טעם. בשביל זה להרוס חיים אישיים ומקצועיים של בן אדם? יצאנו מדעתנו?

אם לא נבחין בין עיקר לטפל, הדבר יפגע לא רק בגברים, אלא גם בנו. כדאי שנשמור את האנרגיות שלנו כדי להילחם במעשים הנוראים באמת, דוגמת אלו שנחשד בהם הנשיא, משה קצב (ניצול מעמדו הרם כדי לכפות יחסי מין על עובדות חלשות, שמצבן הכלכלי קשה). איך אפשר לטשטש את ההבדל בין זה לבין המעשה המטופש של חיים רמון?

החברה המודרנית העניקה לנו את הכוח להיאבק בניצול מיני. דווקא משום שהכוח הזה מוצדק וחשוב, אנו חייבות להשתמש בו בתבונה ובזהירות. בנות, הגזמנו!

לאהוב אותך
כפי שהינך
כאן, ולרגע
עכשיו
ממש
לטעום רק מעט
לשאוף אל ריאותי
את ניחוח בשרך
את מגע עורך
את תומת עינייך
את שיעור קומתך

לשמור, לנצור דמותך
לצרוב על דלת ליבי
לאטום אותך
בתוכי

בלבד שתישאר.