שלום, אני נוסעת  בסך הכול ליומיים-שלושה, לא ביג-דיל - אבל את האתנחתא הקצרה הזו אני לוקחת לעצמי ומגיעה היום בערב לקריית טבעון, שם תארח אותי ח', במקסימותה (תודה! תודה! תודה! *מואה*!), והחבר שלה.

עם בוא העת ליסוע לתחנת הרכבת (לא-לא, אני לא נוהגת שעה וחצי לשום-מקום!) אני מתמלאת תחושה של מועקה מוזרה. מן געגוע מוקדם שאין לו הסבר. הרי למה כבר אוכל להתגעגע, חוץ מלשני הכלבים ושני החתולים שלי? אתגעגע לאמא שלי, מאוד - אבל לא לגניחות ולאנחות שלה, לא להקשבים בדבר בדיקות כאלה ואחרות שהיא מבצעת, ולא ללשמוע עד כמה הכול לוחץ ועל איך היא בוכה בלילות כי אין לה מושג איך נגמור את החודש. לא אתגעגע לבכי שכאן, לצעקות ולריבים, לקטטות ולאיומים, לדרמות, לפחדים ולחרדות שכובלים אותי בשלשלאות ברזל, ולא למתח ולדריכות שמותירים אותי על קצות הבהונות ולא מניחים לי לישון. ולא, גם לא אתגעגע לקול הבס הבהמתי שלו, ולא לשמע צעדיו הכבדים על הרצפות, הוא והנעליים האיטלקיות המשובחות שלו.

אני צריכה את השקט שלי.

אז למה אני מרגישה כל כך עצובה? ולמה אני מרגישה שאני נוטשת? ולמה עצוב לי כל כך רחוק, כל כך מנותקת מכל מה שמורט לי את העצבים ולא מניח לי לנשום מלוא הריאה?

המשך שבוע נפלא לכולם. אני מקווה שיצא לי לכתוב מהצפון, אבל אם לא - תתכסו טוב-טוב בלילה. אמור להיות קר

טלי שלי יוצאת או-טו-טו למדפים עם ספרה הראשון - אחי הקטן והמצוייר. על הספר עמלה טלי במשך 14 שנה, והתוצאה, כפי שיצא לי עד כה לבחונה - מאלפת. הספר (סיפורת) עוסק בסיפורה של נעמה, בחורה שגדלה מתוך בית הרוס ובו חוותה, בין, השאר, גם התעללות מינית מצד דודהּ. נעמה מצליחה לצאת מתוך הפתולוגיה המשפחתית ומצליחה להפוך לאשת קריירה מצליחה - לכירורגית ופסיכיאטרית (ולא - הדמות אינה מבוססת עליה והסיפור אינו נשען על יסודות ביוגרפיים) המתארת את הקורות במחלקה הפסיכיאטרית בה היא עובדת. היא מביאה את סיפורה שלה כמו גם את סיפורם של המאושפזים במחלקה - כל דמות סיפור אנושי טרגי בפני עצמו, ובטוחני שרבים מקוראיי יצליחו למצוא עצמם באי אלו מהדמויות המככבות. הכתיבה רגישה ומרטיטה, צובטת ומצליחה להפוך את הקרביים. רוצו לקנות!!!

לפני ימים מספר התארחה טלי בפורום חי של "הקוראים המשפיעים" ב - Y-NET. את שרשור האירוח אפשר לקרוא כאן. כמו כן, ביקורות של קוראים שכבר קראו אפשר למצוא בשרשור הזה.

טלי יקרה שלי - אני גאה בך!  אני גאה בך ושמחה בשמחתך, שמחה בהצלחתך. גם אם לפעמים נדמה שלא. אני אוהבת אותך, ואיתך תמיד, תמיד, תמיד.

השבוע האחרון היה מטלטל במיוחד, והרחיק אותי מהבלוג. הוא החל בתקרית שעליה לא אוכל לספר כאן, לצערי, ושטילטלה אותי עד מאוד. את השבוע העברתי בהכנות לייעוץ אישי במסגרת הסטאז' - ובאמת הרגשתי שאני מוכנה. ייתכן שמשום שהייעוץ הראשון שהעברתי עבר בהצלחה מרובה - הייתי שאננה מדי באשר לניבוי הצלחתו של הייעוץ הנוכחי. לצערי - הייעוץ היה קשה ומתיש, ונחל כישלון חרוץ. חבריי לסטאז' היו תומכים ומנחמים - אבל לי עצמי קשה לקבל את כשלונותיי. לזכותי ולשמחתי אציין שהדבר לא "מפיל" אותי כפי שאני מאמינה שהיה מפיל בעבר, אבל...התחושה היא קשה ומעציבה. ציפיתי מעצמי ליותר.

וגם, וגם-וגם-וגם - ביום שני התחלתי ללמוד צילום מקצועי בתל אביב. חשבתי לשתף אתכם בקולקציית העבודות הראשונה שלי (שאותה צילמתי וערכתי טרם תחילת הלימודים, אגב) - היא אמנם חובבנית, אבל...אשמח לשמוע את דעתכם!

והקישור הישיר אליו -

http://www.flickr.com/photos/22617207@N07/

ולבקשת ביים:

ועוד אחת, סתם כי מתחשק לי להשוויץ בקליק, הגורון החדש שלי: