אחריי שבועיים של חיפוש, מצאתי סוף סוף עבודה: נציגת המוקד הטכני של אורנג' בתל אביב. 9 שעות ביום, חמש פעמים בשבוע תקועה על כיסא שתי קומות מתחת לאדמה ועונה "אורנג' שלום, מדברת מיקי" בתכיפות של כל 60 שניות - ואת יתר השעות שיוותרו לי אמלא, כפי שאני מכירה את עצמי, בשינה או בקושי גוררת את עצמי לטלי (וכנראה שגם אותה לא אראה לעיתים כה תכופות עוד) ומספרת לה על לקוחות אורנג', אלא מה. ברגעים אלה ממש אני מנסה לפענח איך לכל הרוחות אצליח להעביר תשע שעות עם 3 הפסקות סיגריה קצרות ולא תו ובשיחה מתמדת, כל יום מימות השבוע. אני תוהה בלבי אם יישאר מקום לדחוס כל דבר נוסף (חיי חברה? טלפונים? מ-שהו?!) אל תוך חיי במהלך השנה הקרובה לפחות, ומתעצבת כשמבינה שקרוב לוודאי שלא. על פי אחת כמה וכמה - אני מתארת לעצמי שלא אוכל לכתוב עוד בבלוג. וגם אם ייותר הזמן - על מה אספר, על לקוח אורנג' שמכשיר ה - GPS שלו שכושל בלהקליד את שם הרחוב אליו הוא מבקש להגיע באנגלית? יקיריי, אתם שעוד כאן לקרוא אותי - גם כך, הבלוג דשדש לו ומת במהלך חצי השנה האחרונה. אני מותירה את הדלת פתוחה, אך איני מצפה לכתוב פה עוד.

החיים האמיתיים מחכים לי בחוץ, או לפחות משכורת של מינימום 6,000 לחודש. (אם אשרוד חודש). זה, לפחות, לא רע.

וללא הרבה מילים מיותרות והתבכיינויות נוספות (שכן אני ממילא צריכה לחשוב ולתכנן איך אגיע לראש העין להכשרה של שלושה שבועות משמונה ועד שש), אני נפרדת. תודה על שהייתם חלק ממני, ואנא, אחלו לי בהצלחה במירוץ החדש והמטורף שאני פוצחת בו. זה עומד להיות חתיכת אתגר. אולי האתגר של חיי כפי שידעתי אותם עד כה.

שלכם,

מיקי

עדכון עגום, 28/1: נראה שמיהרתי להקדים את עצמי. במבחני ההערכה שנערכו היום במרכז אורנג' בראש העין פישלתי בגדול. לדעתי, לא אתקבל. אני מתנצלת על שקפצתי - הייתי בטוחה שאעבור את המבחנים חיש-קל...אעדכן סופית, למרות שאיני אופטימית, לצערי 

והפעם, באדיבות דובדבניל, מוגשים קטעים ממאמרה של מאי לוין - "מי זה נכה רגשית, ולמה הן מתאהבות בו": (Ynet)

"...מיהו בעצם הנכה רגשית?

הנכה רגשית שונה מאוד מהמניאק הממוצע שגורם לבחורות להתאהב בו כדי להשיג את המטרה (נו, סקס) ואז נעלם. הנכה רגשית נוהג מראש ביושר מלא ואומר לבחורה שהוא לא יכול להתאהב ושלא יקרה ביניהם שום דבר רציני. כאן נכנסת לפעולה אמא תרזה ששוכנת בתוך הרבה בחורות, ובמקום "אני לא יכול להתאהב" הן שומעות "יש בתוכי נפש רכה ועדינה שהעולם פגע בה ולכן אני מסתגר". הן מתעלמות מכל הרמזים ומחליטות שכמו הנסיך ביפהפיה הנרדמת, הן אלה שיוציאו אותו מהתרדמה הרגשית שהעולם האכזר הפיל עליו, ירפאו אותו מפצעיו וידהרו איתו לעבר השקיעה.

אז הן מנסות, ומנסות עוד, משלימות עם התנהגות שבדרך כלל לא היו עוברות עליה בשתיקה, בולעות את הגאווה שלהן, ממשיכות למרות הכאב, נחושות בדעתן לרפא אותו, או אולי חדורות ברוח תחרותית – רוצות לכבוש את ההר הזה, להגיע למקום שאף בחורה לא הצליחה להגיע אליו.

ולפני שהן שמות לב הן מוצאות את עצמן שולחות לו סמסים בלי הכרה, מתקשרות אליו שוב ושוב, שמחות בכל פעם שהוא מסכים להיפגש איתן, מבטלות את עצמן לחלוטין בשביל לזכות בכמה דקות חסד בחברתו...

...כשהחברים המודאגים מעירים על ההתנהגות הבלתי אופיינית, הן ממציאות שלל תירוצים ססגוניים, מציגות בהתגוננות את הפירורים שהוא זורק להן, מנסות למצוא בהם התקדמות. למשל, הנכה רגשית עשוי להוציא מבחורה שבדרך כלל דורשת יחס של בת מלוכה משפט נוסח "אז שכבנו אתמול ואז הוא אמר לי שאני צריכה ללכת כי הוא רוצה לראות משחק כדורגל ושאין לו כוח להקפיץ אותי, אז חזרתי לבד, בגשם, עם החולצה החצי שקופה שלבשתי לכבודו. אבל איזה חמוד, היום הוא שאל אותי בסמס אם לא אנסו אותי בדרך ולא חטפתי דלקת ריאות".

עם הזמן גואה בהן זעם על כפוי הטובה הזה שלא מעריך את מה שהן עושות בשבילו, שלא נותן להן את מה שהן רוצות והן מוצאות את עצמן נעות בין ניסיונות פתטיים-הירואים להשיג אותו, לבין התפרצויות בהן הן מטיחות בו את הכל, נודרות לעזוב – וחוזרות.

המניאק כבר היה נעלם בשלב הזה, אין לו שום אינטרס להיות בקשר לא נעים. לנכה רגשית לעומת זאת, כמו שמרמז שמו, יש בעיה רגשית, וכמו שהוא לא אוהב, הוא גם לא מוטרד מהדברים האלה וימשיך לפגוש את הבחורה מידי פעם, כשבא לו, למרות שההתנהגות שלה היתה דוחה כל אדם נורמלי. הבחורה, מצידה, מפרשת את העובדה שהוא לא מסיים את הקשר כסימן שיש שם משהו ואם היא תתמיד עוד קצת הוא יהיה שלה. היא מרגישה מיוחדת, שונה מהאחרות, היא הראשונה שלא תתייאש ממנו ותצליח להוציא אותו אל האור ומתעלמת מכך שהוא פשוט כל כך רגיל לכך שבחורות מתנהגות כמו משוגעות לידו, שזה נראה לו נורמלי.

השאלה המתבקשת היא למה בחורות נופלות בכזאת קלות למלכודת הזאת ולא מפסיקות כשהן מבינות שהוא באמת נכה רגשית ולא יצא כלום. אוקיי, להציל נשמה אבודה, לכבוש את הבלתי מושג וכל זה, אבל רוב הבחורות אמורות להתעשת כעבור כמה זמן ולחתוך, אז למה הן ממשיכות?  

התשובה לכך היא שכמו פטריה שניזונה מגזע העץ, הנכה רגשית משגשג מלבבות שהמניאק שבר. כל כך הרבה מניאקים, כל כך הרבה לבבות שנשברו, הופכים את הנכה רגשית למציאות כמעט נחשקת. בעולם בו הבחור שהקסים אותך בדייט עלול להתגלות כרשע חסר מצפון שלא יהסס לשבור את ליבך, הנכה רגשית מספק אלטרנטיבה, אשליה של קשר, תירוץ שמאפשר לא לחזור לזירת האגרוף של עולם הפנויים פנויות. ולמרות שכולם יודעים שזאת אשליה, לפעמים קל יותר לשמור על האשליה הזאת מלהמר על הלב שלך שוב ולנסות במקום בו באמת יש סיכוי. בעולם הרווקות האכזרי, לפעמים עדיף לחיות ליד, בערך, לקוות גם כשברור שאין תקווה, מלהסתכן ולקפוץ למים העמוקים של תקווה אמיתית ואכזבות חדשות."

ומוסיף בערגה הטוקבקיסט המזדהה בשם "עורלה גויים":

מוגש כשירות לציבור ממי שעודנה עוסקת במלאכתה נאמנה, למרבה הצער, וממתינה בסבלנות אין קץ אל מול השער הנעול בקפידה...

יושבת בבית ומחפשת עבודה. חורשת את כל שדות AllJobs מקצהו האחד לשני, ומתחילה לשלוח למשרות שאליהן אני יודעת שלא אתאים בשל חוסר התאמה. שיהיה. עוד ריאיון, ועוד אחד. ועוד פגישה בחברת השמה (לא קראו להן פעם "חברות כוח אדם?"), ועוד אחת. פגישות על גבי פגישות על גבי פגישות - ולא מוצאת.

אני מנסה להעביר שדרים רגועים אך עם זאת מוטיבציוניים למנהלות מחלקות משאבי אנוש, מספרת על קורותיי היבשים מבחינה תעסוקתית. הראיונות קצרים, ותשובה מובטחת. נואשת, אני מסכימה שלא לעשן במשך שש שעות המשמרת בריאיון אחד למשרד עורכי דין, למרות שיודעת שהדבר עלול לעלות לי בשפיותי. רק למצוא. משהו, כל דבר. כל דבר שיעניק לי את ה-2000-3000 בחודש שאני זקוקה להם נואשות על מנת להרוויח את מנת לחמי, על מנת להיות מסוגלת לעמוד בהוצאות הלימודים. מעולם לא נראתה הדרך מכאן ועד לתחילת הלימודים ארוכה ומייאשת יותר.

בינתיים אני צריכה לסבול את נוכחות אחותי הקטנה, אשר מוצאת את עצמה בבית יותר ויותר לאחר לילות בילוי פרועים וסיומם במיטתה עם היזיז התורן. הייתי מאחלת לה שתפוטר - אבל אז רק אצטרך לסבול את נוכחותה יותר. נוכחות מרעילה, ואני נחנקת. נחנקת מרוב שנאה. זרה בקרבי.

יותר ויותר, אני חוששת שלא אמצא עבודה. עבודת הגרפיקה עם האלבומים לא היא אשר תביא את הישועה - במיוחד לא עתה, בשעה ש"יבש" מבחינת אירועים. אני לא יודעת עוד כמה ראיונות אצטרך לעבור, ואני הופכת מיואשת יותר מפעם לפעם. אינני יודעת אם יש בי את הכישורים לעבוד כמזכירה. את הסבלנות, את החריצות. לעזאזל, אפילו אקסל אני לא יודעת. מי יקבל לעבודה מזכירה שלא מבינה באקסל?

ממשיכה בחיפוש. שאלוהים (או מי שלא יושב שם למעלה) יעזור לי.